בריונות, שיימינג ואופניים חשמליים

א. אין ויכוח על כך, ואני מוכן להתווכח על זה, ש-2015 לא הייתה השנה הכי טובה בעולם ו/או בארץ; שנה כאוטית של פיגועי טרור ופליטי מלחמה, ערפל כלכלי ואקלים לא יציב, הקצנה דתית והטרדה מינית, מערכות בחירות וקריסת מערכות. לא ברור אם הייתה זו שנה יותר מופרעת או יותר מופרכת, אבל דבר אחד ברור: הייתה זו שנה עם הרבה יותר נקודות שפל מנקודות שיא. שלל פרויקטים לסיכום השנה ימנו וימיינו אותם עבורכם בהנאה גדולה.

כן, אפשר לחבוש משקפיים ורודים ולהגדיר את ההפוגות בין שפל לשפל כשיאים יחסיים, אבל יהא הדבר דומה לאדם המדלג מעל תלולית קטנה של גללי כלב, צועק "תראו, אני עף!" ונוחת בערימה ענקית של גללי סוס. אפילו הדברים הטובים היו רעים. לדוגמה, גל ההתפטרויות במשטרה ובכנסת על רקע פרשות מין בדרגות חומרה משתנות, או אנשי ציבור שנתפסו בשחיתות. אז ברור ונכון שאפשר לקבל את אור השמש המחטא כברכה, אבל כמו שיודע כל אחד: אל השמש אפשר להסתכל ישירות רק בשעת ליקוי, וגם אז דרך מסך. רוצה לומר: האור יכול להכאיב וליקויים היו לנו די ויותר השנה. שרף לנו בעיניים.

אז שלום ולא להתראות, 2015. אם נתגעגע אלייך מתישהו, זה בהחלט יהיה סימן לא טוב. נקווה שלא היית סך הכול מעוף קצר מדי מעל גלל כלב אל גלל סוס.

רציתי לומר שלפחות הייתה זו שנה מעניינת במיוחד, אבל כשחושבים על זה: כל השנים מעניינות במיוחד, לא? אני מריץ בזיכרוני את ההיסטוריה לאחור ולא מצליח למצוא שנה ממש משעממת, כי הזמנים תמיד מעניינים כמו בקללה הסינית העתיקה. הבן אדם תמיד במערבולת, נישא כטיפת מים בנחשול השוצף של ההיסטוריה, מסתלסל כשקית ניילון ברוח התקופה. הכול נכון. ועדיין: זה שאנחנו גרגירי אבק בסופת חול על כוכב שטס במהירות דרך חלל ריק ולא מוכר לא אומר שאין לנו רגשות! לזמן שעובר ראוי להתייחס ברצינות. אחרי הכול, זה הזמן היחיד שיש.

ב. סלחו לי על הרטרוספקציה - הכלאה בין אינטרוספקציה (הסתכלות פנימה) ורטרוספקטיבה (מבט לאחור) - אבל כשבחנתי את מה שכתבתי השנה, ניתן היה לזהות בקלות יתרה את הנושאים שהעסיקו אותי יותר מכול, ובעיקר: לזהות עד כמה הם בעצם אותו נושא.

שיימינג ואופניים חשמליים היו שניים מהנושאים הנ"ל, והם בעצם ביטויים שונים למגמה הבולטת של השנה: היכולת לדרוס כי אפשר, להתעלם מהאחר כי לא רואים אותו, לטוס ממקום למקום ומאדם לאדם כעדר של ארבה אוכל ראשים. שיימינג זו ללא ספק מילת השנה, וכשנזכרים שמילת השנה הקודמת הייתה סלפי מבינים טוב יותר את המסלול: אם תראה מספיק זמן רק את עצמך, מהר מאוד כל מי שהוא לא אתה יהווה בשבילך מטרה שיש להשמידה. לא שפה ושם אין מטרות ראויות שכאלה, אבל גם שעון מקולקל, כידוע, צודק פעמיים ביום - שזה גם מינון השיימינג הרצוי לפי הוראות התאחדות הרופאים; אחד על הבוקר, אחד לפני השינה.

אופניים חשמליים, בהתאמה, הם הכלי שמבטא באורח מושלם את רוח התקופה, הרבה יותר מכל טלפון חכם. אופניים חשמליים מטרידים אותי לא פחות מדאעש; לאחרונים לפחות אידיאולוגיה, הראשונים סתם עושים את זה בשביל הכיף. אני מודה שאני חופר בעניין הזה, אבל זה רק מפני שכמעט ולא עובר עליי יום בלי שאני רואה אנשים נפגעים או כמעט נפגע בעצמי. גם כאן חשוב לדייק: האופניים עצמם הם דבר אחד, פגיעתם הרעה היא דבר שני, אבל הדבר האמיתי בעיניי הוא שברוב המוחלט של תאונות האופניים החשמליים שראיתי (ואני מדבר על עשרות לאורך השנה, גם אם רובן ככולן היו קלות) הרוכבת או הרוכב שפגעו אפילו לא עצרו להסתכל, בטח לא להתנצל. הם פשוט המשיכו בדהרה מבלי להביט לאחור. הרי תאונות קורות, זה בטוח, גם לאנשים טובים. אבל כשזה הופך למקובל פשוט להמשיך הלאה כאילו כלום, זה כבר סיפור אחר.

ג. עוד מגמה שבלטה לרעה בשנה החולפת, שגם אני סבלתי מפגיעתה לבושתי, היא הטרור של השיח. האח הקטן והמרושע של השיימינג. כשהחרב של המילה תלויה תמיד מעל הראש של כולם, לפעמים נהיה מפחיד לדבר. אשבור שתיקה: בבלגן שהיה לאחרונה סביב שוברים שתיקה, רציתי להתייצב לצדם. אחרי הכול, שמאלני אני ואף הקראתי בפומבי עדות של הארגון. רציתי לעשות את זה, בחיי שרציתי, אבל לקח לי הרבה זמן לתפוס אומץ. אני מכיר טוב מאוד את המחיר של איומים, תגובות מנאצות וקללות חריפות, והאמת שלא היה לי אנרגיות לשלם אותו שוב. אם לא חוויתם אחת, דעו כי מתקפה מקוונת היא עניין תובעני ביותר. אפילו עכשיו, אני יודע שהדבר הנכון יהיה לסייג את תמיכתי: לא טוב שהם עושים כך, היו צריכים לעשות אחרת, אני מתנער מזה ומזה וכו'.

בסוף עשיתי את זה, והמחיר לא היה נורא כל-כך, אבל הרגשתי מנוצח. כשאתה חושב פעמיים ושלוש פעמים ומאה פעמים אם לומר דבר כזה או דבר אחר, זה ניצחון גדול לבריונות. ככה זה כשהאדם שהשפיע הכי הרבה על השיח הציבורי הוא אמן בשם הצל. סתימת פיות היא דבר אחד, הרי לפחות מה שנאמר נמצא שם בחוץ ואפשר להתווכח עליו, אבל כשהפיות נסתמים למפרע, כשמוציאים לך את החשק לדבר - והדבר נכון גם לשיח על מתווה הגז או לפלג החדש והלוחמני של מזרחים צעירים - אז יוסטון, ווי האב א פרובלם.

אבל את דבריי על המתנגדים למתווה הגז דווקא אסייג בשמחה: גם אם את המתווה לא עצרו, וגם אם פה ושם קראו לי משרת של טייקונים ועבד של ההון (או להפך), הרי שתרומתם של החברים לא תסולא בפז. הנושאים שהם הניחו על השולחן, ובראשם הדרך הנלוזה והלא שקופה שבה המדינה הזו מקבלת החלטות, לא היו עולים בלעדיהם. המעורבות, ההתמדה והנחישות - כל אלה נכס גדול לחברה שלנו.

ד. כן, לא הכול כל-כך גרוע, בכלל לא. גם את זה ראוי לזכור. אפרופו נחישות ומעורבות: גל הפיגועים האחרון התאפיין באזרחים המסתערים קדימה כדי להגן על אזרחים אחרים ולתפוס את המחבל. אין להצדיק כל מעשה שנעשה, כמובן, אבל האומץ בלקום ולהסתער חשוף להגנת אחרים הוא בעיניי דבר נהדר (ושוב, כמובן שאין פה להצדיק שום לינץ' זה או אחר). אני כל הזמן חושב על עצמי בהקשר הזה: האם היה לי אומץ לנהוג כך? אין לי תשובה טובה, בכנות. גיבור גדול אני לא. אבל דבר אחד אני מרגיש: בקצה הציפורן של אחד שעשה את זה - באופן אינסטינקטיבי, בלי לחשוב ובלי לנתח - יש יותר ערבות הדדית מכל המילים הגבוהות ביחד.

והיו לנו גם מאבקי עובדים הירואיים במשק וכמה הישגים יפים, וכל מושחת ורקוב שהולך הביתה מפנה את מקומו לאדם נקי יותר, ולצד כל הרעש והמגמות הרעות אתה יכול בהחלט לזהות גם את הטובות: אף שחבריי בשמאל לא תמיד ראו את זה, הרי שראוי מאוד להעריך את ההתנערות של רובו המוחלט של הימין מכמה מהזוועות שנעשו בשמו, ובכל מקרה הן בשולי השוליים. הריצה המשותפת בבחירות של כל המפלגות הערביות הייתה גם היא נקודת אור חשובה השנה.

כי למרות כל מה שכתבתי לעיל, שכולנו שקיות ניילון ברוח או טיפות מים בזרם, הרי שאני מתעקש להמשיך ולהאמין בכל ליבי שההיסטוריה תמיד בתנועה אל עבר הטוב גם אם לא תמיד רואים את זה. 2016 תהיה שנה טובה יותר פשוט כי אין לה ברירה - אין מנהרה שאין אור בסופה. אחרת היא לא מנהרה, סתם חור באדמה, כלומר קבר. וכל עוד אנחנו חיים, הכול יהיה בסדר. נמשיך להתלונן גם בשנה הבאה.

 דרור פויר