כותרת רגילה - מיום שני סגר כללי

מחקרים מוכיחים שאנשים נחמדים לא מצליחים (או כפי שחוקרים מעדיפים לנסח זאת "תכונת הנעימות נמצאת בקשר שלילי עם הצלחה בקריירה"). למה הם לא מצליחים? כי אנשים נעימים מעדיפים יחסים טובים על עבודה טובה, וכי הם יעשו הכול כדי לא להיכנס לקונפליקט גם כשהסיטואציה מחייבת, מה שבסופו של דבר ממתג אותם (ובצדק) כחסרי עמוד שידרה, ולא כמי שהארגון ירצה לקדם.

לכן מרבית האנשים הנעימים נתקעים (לרוב מבחירה) בתפקידים זוטרים עם תכולת אחריות מצומצמת, כאשר מקצתם מצליחים להתקדם איכשהו, בדרך כלל בזכות פרמטרים אחרים (עבודה קשה, השקעה, התמדה, מומחיות מקצועית וכו') שמחפים על התקלה, אבל גם זה עד גבול מסוים.

מיתוג של סמרטוט רצפה

לא מזמן פגשתי אחד כזה, סמנכ"ל בחברה מהידועות במשק שמונה לתפקיד דווקא בזכות תכונת הנעימות. המנכ"ל חיפש מישהו "קל" לניהול, סוג של "יס-מן" שיעשה את דברו, ומצא מנהל מנוסה, מקצועי, איש עבודה רציני שעובד מצאת החמה עד צאת הנשמה, אבל חלש.

הכול היה בסדר עד שיום אחד, כמה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, התנפל על הסמנכ"ל הזה אחד המנהלים הכפופים לו בחוצפה שלא תיאמן, וזאת במהלך ישיבת אגף דחופה ורבת משתתפים אליה הגיע באמצע שירות מילואים. בדרכו חזרה לבסיס התקשר הסמנכ"ל להתייעץ מה לעשות לכשיישוב לעבודה, לא מבין שאם הוא לא מעיף את המנהל הזה לכל הרוחות ומיד, הוא יכול להתחיל לחשב את קיצו לאחור. "אבל אני לא יכול להזיז אותו, המנכ"ל לא יאשר את זה בחיים", אמר, פוחד פחד מוות להיכנס לקונפליקט עם הבוס, מתרץ את ההימנעות בעובדה שהמנהל ההוא ותיק מאד ובעל ידע ייחודי שקשה למצוא לו מחליף (עובדה נכונה אבל בלתי רלוונטית). הוא גם לא הסכים להשעות את הנ"ל לאלתר ("איך שאני חוזר מהמילואים אני קורא לו לשיחה ומבהיר לו חד משמעית שזאת הפעם האחרונה שזה קורה"), לא מפנים שהסוסים כבר ברחו מהאורווה, שחצי ארגון כבר מרכל על ההצגה.

לדאבוני לא הצלחתי לשכנע אותו שאירועים קיצוניים מחייבים שימוש באמצעים קיצוניים, שהוא מוכרח לנקוט בצעד חריף לאלתר - למען יראו וייראו - אחרת הוא ממתג את עצמו כסמרטוט רצפה. הוא לא הבין שזה או הוא או המנהל ההוא, ושאם המנכ"ל יתנגד לפיטורין (או לפחות להשהיה) אין לו ברירה אלא להחזיר את המפתחות.

בשנים האחרונות נתקלתי בעוד שני אירועים יוצאי דופן של מנהלים מאוד בכירים (מנכ"ל וסמנכ"ל) שמצמצו ראשונים במצבי קיצון והעדיפו ללכת "בטוב" למרות שהיתה זו האופציה הגרועה ביותר, מנהלים שמבחינתם קונפליקט זו תמיד האפשרות האחרונה גם כשהיא חייבת להיות הראשונה. בשלשת המקרים הללו נמנעו הבכירים מכניסה לקונפליקט בלתי נמנע, בחירה שגויה שפגעה אנושות בתדמיתם ודרדרה אותה תוך מספר חודשים לשפל שממנו כבר אין חזרה. הם המשיכו לכהן בתפקידם הבכיר אבל אף אחד לא ספר אותם, כולל כפיפיהם. האחד עזב לאחר מספר חודשים, השניים האחרים המשיכו להתבזות עד שפוטרו כעבור כשנתיים, אף לא אחד מהם למד את הלקח לתפקיד הבא. הם לא הפנימו שהסיכון בלהחזיר את המפתחות הרבה יותר קטן מאשר לא להחזיר אותם, שמי שאין לו קווים אדומים הקריירה שלו תיראה בהתאם.

סמרטוטים בתחפושת של זאב

האם ההמלצה היא לאמץ התנהגות אגרסיבית ולהתחיל להסתובב עם המפתחות ביד, בהיכון להעיף אותם על הבוס בהזדמנות הראשונה? כמובן שלא, אבל כל מנהל חייב להגדיר קווים אדומים ולשאול את עצמו מה יעשה באירועי קיצון וכמה סיכון יהיה מוכן לקחת לכשיידרש, תוך הבנה שללא השעון הפנימי הזה הוא חשוף לסכנה גדולה בהרבה. אסור לשכוח שהסביבה מריחה דם מקילומטר ומזהה בלי בעיה טרף קל, כולל את אלה שמגיעים לעבודה בתחפושת של זאב.

הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com