דחוף-דחוף, או זאב-זאב?

נכתוב מחדש, בעברית ציבורית - לא משפטית ולא פרוצדורלית - את מכתבם של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר והיועץ יהודה וינשטיין: לכבוד השרים יעקב ליצמן ומשה כחלון, המנכ"לים שי באב"ד ומשה בר סימן טוב, והממונה על התקציבים אמיר לוי.

הנדון: הפעלת לחץ באמצעות מניפולציה מתחכמת ושקרית של דחיפות, סכנה לחיי חולים ולהמשך קיום ביה"ח הדסה - במטרה מכוונת לשרת את האינטרסים של פרופ' זאב רוטשטיין ואת אישור מינויו הקלוקל למנהל הדסה.

אתם, השרים והפקידים הבכירים, אחראים אישית לנבחרכם רוטשטיין שמתנהל בניגוד לכללי המינהל התקין. הוא תוקף ומשתלח ביוהרה בעובדי ציבור, החשבת הכללית באוצר מיכל עבאדי-בויאנג'ו שמובילה ומפקחת על כסף ציבורי, 1.3 מיליארד שקל, למימוש תוכנית ההבראה של הדסה, וגורמי המשמעת, בראשות עו"ד אסף רוזנברג מנציבות שירות המדינה - שלא נשבר תחת הלחצים המטורפים שמופעלים זה חודשים רבים על ידי בכירי המדינה ועולם העסקים המקורבים לרוטשטיין - וממשיך עם התובעת בתיק עו"ד אילה הוניגמן-ליפץ לעשות תפקידו, למצות ולנהל את הדין המשמעתי שמתקיים נגד רוטשטיין. זאת עושים עבאדי-בויאנג'ו, רוזנברג והוניגמן-ליפץ למרות שרוטשטיין, נתמך על ידי ליצמן, משוכנע שהפקרות ויהירות הם שם המשחק ובטוח שהוא, עובד בכיר בשירות המדינה ומקבל שכר מהציבור, עומד מעל ומחוץ לכל חוק וסדר.

אתם - נוסיף ו"נפרשן" את מכתב היועץ והמשנה - כחלון, ליצמן, באב"ד, בר סימן טוב ולוי, יצרתם, בידיעה, מצב שגרם לנו להעלים עין מהנתונים ומהדרך הנכונה והראויה. כפיתם עלינו, בדרככם המתוחכמת של יצירת אווירה של סכנה, ותחת לחץ מסיבי, להסכים לאישור מינויו של אדם כשבה בעת מתקיים נגדו הליך משפטי-משמעתי, על שיתוף פעולה לכאורה, אישור והעלמת עין לכאורה מפעילות מתמשכת של רפואה פרטית בתחומי שיבא ותוך שימוש במתקנים וציוד ציבורי, על ידי הפלסטיקאי פרופ' אייל וינקלר, במשך שעות העבודה הרשמיות שעליהן משלמת הקופה הציבורית.

כיפופים ולחצים

"דחוף דחוף", או "זאב זאב"? הנה הסיפור בקצרה: מיד כשנכנס לתפקיד סגן שר הבריאות, כיום שר, פתח ליצמן במלחמה למינויו של רוטשטיין, מנכ"ל שיבא, לתפקיד מנכ"ל הדסה הקורסת. במרוצו להשיג את מבוקשו התמוה כופף ליצמן וכתש את כל ההתנגדויות וההוכחות שנמסרו לו והוכיחו התנהלות בעייתית מתמשכת של רוטשטיין בשיבא. ליצמן כופף את המנכ"ל שלו בר סימן טוב, לחץ ושכנע את שר האוצר כחלון, שמעורב בסיפור בגלל הזרמת כספי הבראה כבדים מתקציב המדינה, שכופף את המנכ"ל שלו באב"ד והממונה על התקציבים לוי. כך קרה שנשלח מכתב משותף, אוצר ובריאות, ליועץ וינשטיין שיאשר דחוף-דחוף את המינוי, כי אם לא - הכל תיכף מתמוטט.

את לחץ הדחיפות העביר וינשטיין למשנה זילבר וזו, לא לבלוע ולא להקיא, לא העזה למחוק את המינוי הבעייתי אבל כן הצליחה להוציא מכתב שבו הסכמה אבל עם הרבה מאוד התניות; התניות שכמה דקות אחרי כן נזרקו לפח היוהרה. האישור הדחוף של היועץ ניתן בחודש אוגוסט; ואז פתח רוטשטיין בסדרה של דרישות אישיות: תבטלו לי את הדין המשמעתי, תנו לי להיות בחופשה ללא תשלום משיבא ועוד. אחרי זה, בהתנגדות הוועדה המיוחדת במשרד הבריאות, אבל תוך העלמת עין מעודדת של מנכ"ל המשרד בר סימן טוב שנדבק בריצת האמוק של השר ליצמן, יצא רוטשטיין להשתלמות של חודש וחצי בחו"ל. הדחוף-דחוף עבר לדצמבר, אחר כך לינואר. רוטשטיין רוצה לקחת חלק פעיל בבחירת מחליפו, פרופ' יצחק קרייס, שאותו סימן מראש. הוא רוצה להבטיח שלא יהיו הפרעות לזרימת המינוי שטוב לו. עכשיו מדברים על כניסה בפברואר, ויש אומרים שהוא "חייב" קודם לנוח קצת בחופי תאילנד.

"לאור האמור לעיל, אודה על התייחסותכם", וזה כבר כתוב במכתב האמיתי ולא המשוכתב, "אודה על התייחסותכם הדחופה..."

הבעיה של רוטשטיין? ממש לא. הבעיה כל כולה היא של ליצמן המתעקש, כחלון המתכופף, באב"ד, בר סימן טוב ולוי הכנועים והמפוחדים. בעיקר מרוטשטיין. כי גם הם, כמו נבחרי ציבור רבים, אנשי תקשורת בכירים ואנשי עסקים דגולים, רוצים קשר ישיר עם איש בריאות בכיר, שיסדר להם, להוריהם ילדיהם וחבריהם חדר פרטי, רופא מומחה בלי כסף, תור לבדיקה בלי המתנה ארוכה וניתוח בזמן אמת.

מצבה של הרפואה בישראל - כדמות מראה של האינטרסים הללו.