במלחמתן ציוו לנו: סיפורן המטלטל של הנשים החלוציות

בערב שבו נערכה הבכורה של הסרט 'סופרג'יסטיות' בלונדון, פרצו 100 מפגינות מחסומים שהוצבו בכיכר לסטר. חלקן התפרצו לשטיח האדום ונשכבו עליו. אחרות נשאו שלטים שעליהם נכתב "קיצוצים הורגים", "נשים מתות אינן יכולות להצביע" ו"אנחנו סופרג'יסטיות". היו אף כאלה שהפעילו פצצות עשן - הכול במחאה על הקיצוצים בשירותי הרווחה לנשים הסובלות מאלימות בתוך המשפחה. מאבקן של נשים, הן ביקשו לומר, לעולם אינו פוסק.

אחת מכוכבות ה'סופרג'יסטיות', הלנה בונהם קרטר, אמרה למחרת שהמחאה הזו היא התגובה ה'מושלמת' לסרט. "אני שמחה שהסרט שלנו עשה משהו. זו בדיוק הסיבה שבגללה הוא נעשה". ואילו התסריטאית, אבי מורגן, הוסיפה: "הכוונה האמיתית של הסרט היא להעצים כל אישה ברחבי העולם ולגרום לה לחפש שוויון לכל הנשים. זה הנרטיב החשוב באמת".

הסופרג'יסטיות (Suffrage = זכות בחירה) פעלו בבריטניה ובארה"ב במטרה לקבל אותן זכויות ואחריות פוליטית שמקבלים הגברים. בסרט, בכיכובה של קארי מוליגן, מוצג סיפורה של מוד, בת המעמד הנמוך שלקחה חלק בתנועה הפמיניסטית בימיה הראשונים בבריטניה ב-1916, ויחד עם אחיותיה לצרה התניעו את המאבק למען שוויון זכויות וזכות הצבעה לנשים. הן היו מוכנות לאבד הכול - את מקום עבודתן, בתיהן, ילדיהן ובני זוגן - לטובת המאבק.

אין לטעות: הסרט אינו דרמה נוסטלגית תקופתית, אלא מפגן עוצמה, עמוק מהקרביים. סוג של תזכורת מזעזעת לקורבנות שנגבו במאבק לשוויון. "בהתחשב בכך שהמאבק על זכות הבחירה לנשים היה אירוע חברתי, תרבותי ופוליטי אדיר, זה מוזר שאף סרט גדול לא התמקד בנושא לפני כן", אומרת מוליגן. "דבר משמעותי כל כך קרה בהיסטוריה של זכויות האדם בבריטניה, ומעולם לא באמת דיברנו על כך".

"המונח 'סופרג'יסטית' ביטא את הלעג של העיתונות הבריטית לפעילים בתנועה לזכות הבחירה לנשים", מזכירה הבמאית, שרה גברון. "הסופרג'יסטיות פעלו לשיבוש התקשורת על ידי חיתוך חוטי טלגרף, פוצצו תיבות דואר ופגעו ברכוש. הן עשו כל שביכולתן כדי למשוך תשומת לב למאבקן לשוויון, ופעלו נגד מדינה אכזרית ביותר". למעשה, הן ניהלו את אחת המלחמות המוסדיות הקשות ביותר בהיסטוריה המודרנית. ההתחלה הייתה 'רגועה' יחסית: באוקטובר 1903 הן הקימו את ארגון Women's Social and Political Union ותוך ארבע שנים כבר היו להן 300 סניפים באנגליה. הן הוציאו לאור עיתון שנקרא 'זכות הצבעה לנשים', וערכו הפגנה בהייד פארק בהשתתפות כ-250 אלף נשים.

כאשר הן הגיעו למסקנה שהממשלה לא תאפשר להן לזכות באותו שוויון נכסף, החליטו להרחיב את המחאה לדרגה שלא תאפשר עוד אדישות למטרותיהן. הצעדים הללו התבטאו בהפגנות אלימות, בניפוץ חלונות ראווה וחלונות משרדי ממשלה בלונדון, ואפילו בפיצוץ בתיהם של פוליטיקאים. "הסופרג'יסטיות השתדלו מאוד לא לשפוך דם, אולם לצעדיהן הרדיקליים היו השלכות חמורות. הן נאסרו ונכלאו ואף שבתו רעב בכלא. הכול על מנת ליצור רעש תקשורתי שיעורר את בכירי הממשל מאדישותם", אומר ההיסטוריון אלון קליבנוב, ראש המרכז ללימודי תרבות המערב באוניברסיטת תל אביב.

הסופרג'יסטיות גם נהגו להתקהל בכנסים לגברים בלבד ו'להטריד' את הנואמים בשאלות לגבי זכויות נשים. "הן רצו שקולן יישמע בכל מחיר, על זה היה המאבק. זכות ההצבעה הייתה המחשה לכך שהן ראויות לאותו היחס שגברים מקבלים, שהן אינן נחותות. היחס באותה תקופה כלפי נשים היה שהן היסטריות ורגשניות, ואין להן יכולות אנושיות כמו לגברים. היה מאוד חשוב לשנות את התפיסה הזו".

- גורמי הממשל לא נענו לקריאתן.

"לא רק שהם לא נענו לקריאה לשוויון, הם אף ניסו ככל האפשר להשתיק את התקשורת, כדי לא לעורר הזדהות עם נשים. ככל שהתקשורת הייתה שקטה יותר, כך צעדיהן נדרשו להיות קיצוניים יותר".

מוכנות לשלם מחירים

"התנועה הסופרג'יסטית הביאה איתה מנהיגות נשית אמיצה שנגבה ממנה מחיר כבד על שליחותה. מעבר לכך שעצרו אותן, גם המשפחות שלהן נידו אותן", אומרת פרופ' גליה צבר מהחוג למגדר באוניברסיטת תל אביב. לדבריה, הסופרג'יסטיות דיברו על הזכות להצבעה כצעד ראשון בלבד. "זו למעשה הייתה הגדולה שלהן - להבין שזו זכות חשובה ביותר, אך לא לראות בכך את סיום המאבק. היום אנחנו כבר יודעים שלהיות אזרחיות שוות זה לא מספיק, אז במובן הזה הייתה להן תפיסה מאוד מתקדמת.

"הבחירה לשים בחוד החנית את המאבק לשינוי בזירה הפוליטית ולא את הזכויות בעבודה והתנאים הסוציאליים הנלווים, הייתה בחירה חכמה. הן הבינו שאם לא יספרו אותן בזירה שבה מתקבלות ההחלטות, כל הישג שהן ישיגו, חשוב ככל שיהיה, יהיה ניתן לבטל לאחר מכן".

דווקא מלחמת העולם הראשונה, ששיגרה את הגברים לשדה הקרב והכריחה את הנשים שנותרו בבית לקחת פיקוד בעבודה ובפוליטיקה, קידמה את מטרתן. מאבקן העיקש השתלם, וזכות ההצבעה לנשים ניתנה בהדרגה ברחבי העולם. ב-1918 הכריז הפרלמנט הבריטי על זכות הצבעה לנשים נשואות מעל גיל 30, וכעבור עשור הוענקה זכות בחירה מלאה.

מה ניתן לקחת כיום מהסופרג'יסטיות? "ראשית, שמאבק מחייב חשיבה ביקורתית על המציאות, ומחייב חזון לטווח ארוך", אומרת צבר. "מאבק לשינוי מוצלח זקוק להנהגה מחויבת, שמוכנה לשלם מחירים. הוא חייב לכלול מרכיב של אלימות, וחייב לראות בנשים שותפות שוות. כשמשלבים נשים בתהליך, זה לא רק כדי לצאת לרחובות ולהחזיק שלטים, אלא גם כדי שהן ייצרו את המסר, שיהיו בעמדה שווה למחאה".

- להגיד שאלימות היא חובה זו אמירה קשה.

"באלימות יש אלמנט שמסייע לשחרר את המדוכאים והמנוצלים. הפסיכיאטר והפילוסוף המדיני פרנץ פאנון טען ש'מעמד האיכרים הוא המעמד המהפכני היחיד. אין לו מה להפסיד ויש לו הכול להרוויח. עבורו אין פשרות ואין סיכוי להסדר. המנוצל מגלה ששחרורו מתיר שימוש בכל האמצעים, וקודם כל שימוש בכוח'.

"לפי פאנון, הדרך היחידה לערער את העולם שבו אתה חי היא דרך של אלימות מוחלטת. כשמסתכלים על מהפכות גדולות בעולם שהצליחו, רואים שהיה בהן מרכיב של אלימות. מצד אחד זה גורם למחויבות של הנאבקים, כי כשאתה בוחר בדרך האלימה אתה יודע שהמחיר שתשלם הוא גבוה, ומצד שני זה מעורר את מקבלי ההחלטות, מכיוון שהם מושפעים הרבה יותר ממאבק כזה".

"המאבקים ממשיכים עד היום. הם לא הסתיימו מעולם", מוסיף קליבנוב. "כיום מאבק הנשים מתמקד בעיקר בייצוג הפוליטי ובשכר. עד היום במרבית המקומות בעולם, כולל בישראל, נשים משתכרות שכר נמוך יותר מגברים באותם תפקידים".