בראד פיט ייכנס לפוליטיקה? מככב בסרט על הטירוף בוול סטריט

אחרי הקרנת הבכורה של הסרט "מועדון קרב" ב-1999, מבקר נלהב מהעיתון "לונדון איבנינג סטנדרד" הכריז כי קרבות האגרופים החשופים שלו "אינם רק אנטי-קפיטליזם אלא גם אנטי-חברה ולמעשה אנטי-אלוהים".

כוכב הסרט, השחקן בראד פיט, והבימאי דייויד פינצ'ר, הגיבו בהתלהבות. "אמרנו זה לזה משהו כמו, 'לא מאמינים שהסרט היה כזה טוב'", אמר פיט מאוחר יותר למגזין "רולינג סטון".

זה שני עשורים שבראד פיט ממלא אולמות קולנוע ואת טורי הרכילות, אבל ההתלהבות שלו מהביקורת על הסרט "מועדון קרב" מעידה על תשוקתו לעשות משהו יותר גדול - לעורר רעיונות גדולים ולשחק איתם.

הסרט הנוכחי שלו, עיבוד לספר "The Big Short" של מייקל לואיס, אולי ישיג את זה. הסרט, שמוקרן בארה"ב מהחודש שעבר ומגיע לבריטניה ב-22 בינואר (ובקרוב גם לישראל), תוקף את הטירוף הפיננסי בוול סטריט שהוביל למיתון הגדול של 2007. הוא מציב את פיט בזירה הפוליטית ומתגמל את חסידיו שהניחו תמיד שיש משהו מהותי מאחורי הניתוק האירוני שלו.

"אני כועס שכה הרבה אנשים איבדו את בתיהם", אמר השחקן למגזין "פיפל" בפרמיירה של הסרט בניו-יורק. "יש כאן משהו לא נכון בצורה רצינית. אתה משוחח כעת עם המומחים והם אומרים ששום דבר לא השתנה. הזכות לעשות כסף בלי אחריות עדיין קיימת, היא חיה ובועטת".

פיט, שזכה פעמיים בתואר הגבר הסקסי ביותר, חולק סוף סוף משהו משותף עם ברני סנדרס (המועמד הדמוקרט-סוציאליסט לנשיאות ארה"ב) וג'יימס קורבין (מנהיג הלייבור הבריטי השמאלן).

הקלחת הפוליטית הייתה משהו שאפשר היה לצפות מראש. "מועדון קרב" היה מלודרמטי מדי מכדי שרוב המבקרים ייקחו אותו ברצינות. סרטים אחרים, כמו "אושן 11", היו רק כיף ללא בושה. כן, פיט תרם לדמוקרטים ותמך בנישואים חד-מיניים, אבל כך נהגו גם כל יתר כוכבי הוליווד. חברת ההפקות שלו, Plan B Entertainment, תמכה ב"12 שנות עבדות" ובדרמת זכויות האזרחים "סלמה", וזה היה כבר יותר רציני. העדיפות שלה היא לעבוד עם "חומר קשה יותר שזקוק אולי לדחיפה הקטנה הזו", אמר פיט.

The Big Short, שגם בהפקתו השתתפה Plan B, עונה על ההגדרה הזו. יש סרטים טובים אחרים על המשבר הפיננסי, כמו "התמוטטות" (Margin Call) עם קווין ספייסי, אבל The Big Short הוא כנראה הסרט השאפתני וחסר העכבות ביותר. הוא עוסק לא רק בגיבורים ורשעים אלא כולל גם קטעים מסרטי תעודה. הוא מצליח להסביר מהם התחייבויות חוב סינתטיות עם ערבויות (CDOs) מבלי לאבד את הקצב שלו, שמזכיר את "אושן 11".

"וול סטריט, כמו סוטה חכם, הוא לעיתים קרובות חשוד אבל רק לעיתים רחוקות מובן ולעולם לא מורשע", כך מגדיר זאת הסופר לואיס. " The Big Short הוא רק סרט, אבל הוא גם הזמנה לקהל הרחב להשתתף בדיון חכם ומעניין על המקום של הכסף והפיננסים בחיינו".

הבחור שיש לו הכול

למה לקח לפיט כה הרבה זמן להיות מעורב בפוליטיקה? חלק מהרתיעה שלו נובע אולי מילדותו בסביבה דתית מאוד בספרינגפילד, מיזורי, שהייתה "מחניקה" לדבריו. "אני מתחיל לכעוס כשאנשים מתחילים להגיד לאנשים אחרים איך לחיות את חייהם", הוא אומר.

הוא מודע לכך שלא כל אחד אוהב שסלבריטאי מטיף לו. "אני מייצג את הבחור שיש לו הכול", הוא אמר ב-1999. אם זה היה נכון אז, זה בוודאי נכון היום, כשהוא נשוי לשחקנית אנג'לינה ג'ולי, והם מגדלים 6 ילדים.

הקריירה של פיט המריאה דווקא בסוף שנות ה-20 לחייו, אחר שוויתר על לימודי עיתונאות במיזורי ופרנס את עצמו כמה שנים בעבודות מזדמנות, כולל קידום של רשת מזון מהיר בתחפושת של תרנגולת. אז הגיע התפקיד הפורץ שלו בסרטו של רידלי סקוט "תלמה ולואיז", שהעניק לו כמה תפקידים מובילים מסורתיים ונשכחים. אחרי מחשבה חוזרת על הגישה שלו, הוא בחר תפקידים זכורים יותר כמו ב"מועדון קרב" וב"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו מ-2009.

שלא כמו ג'ולי, שאיתה הוא התחתן בצרפת ב-2014, אין לו מוניטין של שחקן תובעני ומפונק. השחקנית ג'ולי כריסטי אומרת עליו שהוא "מקסים ומהורהר" (והבימאי גאי ריצ'י אומר ש"הוא לא שמוק"). ושלא כמו ג'ולי, שהיא שגרירה מיוחדת של נציבות האו"ם לפליטים, פיט לא מראה להיטות להפוך למבשר-אוונגליסט. במקום זה הוא מנסה את כוחו בייצור יינות ושרטוט רעיונות לריהוט, כולל מיטה שנדרשו 2,600 שעות לעצב ולבנות, והיא חלק מקולקציית הריהוט היוקרתית שלו.

הפרופיל שלו בתקשורת מוגדר במידה רבה על-ידי יחסיו על ג'ולי ולפני כן עם ג'ניפר אניסטון. המראיינים שואלים אותו שאלות כמו איך זה לעבוד עם ג'ורג' קלוני, האם אנג'לינה ג'ולי לומדת לבשל, כמה טובה האיטלקית שלו - בלי לגלות הרבה. "אל תשכחו שהוא גם שחקן", הזכירה לקוראים כותרת אחת בניו-יורק טיימס.

התזכורת הזו יכולה להביא תועלת לצופים בסרט The Big Short, מפני שהדמות של פיט מופיעה בצמצום, שלא כמו בילי בין, מנג'ר הבייסבול שהוא גילם בעיבוד אחר למייקל לואיס מ-2011, "מאניבול". הפעם פיט מתפקד כאביר לבן, כמו שהוא שיחק ב"12 שנות עבדות", דמות של נגר קנדי נאור.

The Big Short מבוים על-ידי אדם מקיי, לשעבר הכותב הראשי של תוכנית הסטירה Saturday Night Live. הוא קומי במידה שהוא דרמטי. אחד הנושאים הוא איך תרבות הסלבריטאים הסיחה את דעת הציבור מהדרך שבה הפוליטיקה והכספים מתנהלים באמת.

"אין לכם מושג באיזה חרא מתעסקים האנשים הללו, וכולם הולכים מסביב כאילו מדובר בווידאו של הזמרת אניה", אומרת דמות אחת בסרט כאשר הסערה הפיננסית פורצת. "הם כולם נדפקים. אתה יודע מה אכפת להם? אכפת להם איזה משחק פוטבול או כדורסל, או איזו שחקנית נכנסה לגמילה מסמים או אלכוהול".

קשה שלא לראות את פיט עצמו מזדהה עם ההשקפה הזו. בהפקת The Big Short, יכול להיות שהוא מכפר על כך שהוא היה חלק מהסחת הדעת הסלבריטאית. או שהוא אומר לקהלים שיש דברים חשובים יותר מחייו הפרטיים. 

3.4 מיליון דולר הכנסות ביום הבכורה

הסרט "מכונת הכסף" (The Big Short), בבימויו של אדם מקיי, הכניס ביום שישי, היום הראשון לשנה החדשה, 3.4 מיליון דולר מ-1,585 בתי קולנוע ברחבי ארה"ב. הדרמה הפיננסית הזו, בכיכובם של כריסטיאן בייל, סטיב קרל, ריאן גוסלינג ובראד פיט, אמורה הייתה לגרוף 9.5 מיליון דולר בכל סוף השבוע (שישי-ראשון) עבור פרמאונט וניו ריג'נסי שהפיקו אותה. מתחילת הקרנתו בארה"ב ב-23 בדצמבר הסרט הכניס 33 מיליון דולר. הושקעו בו 28 מיליון דולר. הסרט שובר הקופות "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" סיים את יום שישי שעבר עם הכנסה אדירה בסך 1.39 מיליארד דולר, כולל 704.2 מיליון דולר ברחבי העולם.

בתום סוף השבוע, הסרט Daddy's Home יישאר בביטחון מספר 2 בקופות בארה"ב, עם סך חזוי של 30.2 מיליון דולר, וסך של 95 מיליון דולר מתחילת הקרנתו. הקומדיה הזו בכיכוב וויל פארל ומארק וולברג, הכניסה 11.5 מיליון דולר מ-3,342 בתי קולנוע ביום שישי לפרמאונט ושותפתה רד גרניט פיקצ'רס.

"8 השנואים" של קוונטין טרנטינו מדורג שלישי עם הכנסה של 6.4 מיליון דולר מ-2,474 בתי קולנוע בארה"ב ביום שישי, ו-17.2 מיליון דולר בכל סוף השבוע. הקומדיה "אחיות" של פיי ואיימי פוהלר המשיכה לפרוח, בזכות התעניינות רבה של נשים. הסרט של יוניברסל גרף 4.8 מיליון דולר מ-2,962 בתי קולנוע ביום שישי, 12.5 מיליון דולר בסוף השבוע ו-61.1 מיליון דולר מתחילת הקרנתו בארה"ב.

"אלווין והצ'יפמנקס" החדש של אולפני פוקס, שמיועד לילדים, דורג במקום החמישי בהכנסות בארה"ב ביום שישי, עם 4.4 מיליון דולר ו-12 מיליון דולר בסוף השבוע, עם סך של 67.6 מיליון דולר מתחילת הקרנתו.

"ג'וי" של פוקס, בביומו של דייויד ראסל ובכיכוב ג'ניפר לורנס, הניב ביום שישי 4 מיליון דולר מ-2,896 בתי קולנוע בצפון אמריקה. הסרט, שנחשב מועמד לכמה פרסים, הכניס 10.5 מיליון דולר בסוף השבוע ו-39 מיליון דולר מתחילת הקרנתו.

על הסרט: בידור עם מכות

להוליווד תמיד היו יחסים קשים עם העסקים בוול סטריט. לעיתים קרובות, בנקאים ואנשי פיננסים הם הדמויות הרעות בסיפור, או שהם משמשים לתיאור חולשות אנושיות או הכאה על חטא. והעובדה שעגת הפיננסים היא סתומה וקשה להבנה אינה עוזרת, כמובן, בנוסף לכך שהרבה מהמסחר היומי בימינו מבוצע על-ידי מחשבים חסרי לב. רק קומץ סרטים כמו "וול סטריט", "משנה מקום משנה מזל" ו"התמוטטות" הצליחו להיכנס אל מתחת לעור של הפיננסים ולקסום לקהל הרחב.

הסרט החדש מכסה את אחד הסיפורים הגדולים של זמננו - בועת האשראי שינקה וירקה מיליוני בני אדם ברחבי העולם בתחילת המאה ה-21. זהו גם סיפור שכולם מכירים את סופו - בעיה מבחינת יוצרי הסרט.

הבימאי אדם מקיי לא נרתע וניסה לתפוס את רוח התקופה בסרט שמבוסס על "מכונת הכסף" (The Big Short), ספרו של מייקל לואיס על אנשים שלא רק חזו את התמוססות שוק הדיור והכלכלה בארה"ב, אלא גם ניסו לעשות מזה רווחים של פעם בחיים.

כדי להגדיל את האטרקציה לקהל הרחב, הסרט גייס כמה מהטלנטים הגדולים בהוליווד, כמו כריסטיאן בייל, סטיב קרל, בראד פיט וריאן גוסלינג, שמגלמים דמויות מנודות בתוככי המערכת. כדי להיות עדכני, העלילה רצופה במוזיקה, מהדורות חדשות וקטעי ספורט מהשנים ההן, והתוצאה היא שאפילו ספר שמחברו היה מסופק ביכולתו להפוך לסרט הופך בחוכמה לעלילה מצחיקה, מדויקת באופן כללי, חכמה ומבדרת. לעיתים נדירות מצליח סרט לתאר בצורה כה מיטבית את הפרנויה והזעם שהעשירים חשים, כשנדמה להם שהם עומדים להפסיד הרבה כסף.

הסרט משתמש במגוון של עזרים כדי להסביר מוצרים פיננסיים מסובכים. אבל כאשר הקצב עולה, יש סכנה שאנשים ילכו לאיבוד במורכבות של העלילה הפיננסית.

בכל זאת, יש כמה קטעי הומור נהדרים, כמו הגישה של גולדמן זקס ליחסים עם לקוחות, או בנק ליהמן שמפציר בעובדים שפוטרו שלא לדבר עם העיתונות, למרות שפעולות ההנהלה הבכירה גרמו לאובדן אלפי משרות, איימו על יציבות השוק העולמי והכניסו את הבנק להיכל השמצה של ההיסטוריה אנושית.

למרות כל הבידור, במהותו זהו סרט כועס שמתכוון להכות בו-זמנית בכמה כיוונים, מהפתאים עד השאפתנים בכל רמות המכונה של וול סטריט: בנקים, מוכרי משכנתאות, אנליסטים של השוק, סוכנויות דירוג, התקשורת והרגולציה. אפילו הצופים לא זוכים לרחמים כאשר המתח נבנה ואנחנו מוצאים את עצמנו תומכים באותם אאוטסיידרים שמהמרים על מצוקצתם של אנשים אחרים. כדאי לנו להזכיר לעצמנו שזה לא סיפור בדיוני. זה קרה במציאות.

על הספר: אגדה פיננסית שמרתיחה את הדם

בדיוק ברגע שבו - הודות לטריליוני דולר של כספי משלם המסים - וול סטריט עשה רושם של תיקון עצמי וחזרה לעבודה של הכנסת מיליארדי דולר בדרכים עקלקלות ותשלום מחצית מהם בצורת בונוסים לעובדיו המתוגמלים יתר-על-המידה, הגיע ספרו של מייקל לואיס כדי להרתיח את הקלחת. כן, זהו הזמן להשליך עוד מיכל בנזין למדורה של וול סטריט.

כמו שרק הוא יכול לעשות, ולעשות טוב, לואיס נותן לנו סיפור קומפקטי של המשבר הפיננסי, שמיועד להרתיח את הדם שלנו. הוא חושף ומעלה על נס חבורה עליזה של מנתצי אמונות מקובלות וחריגים - עם שמות כמו סטיב אייזמן, מייקל בארי, גרג ליפמן וצ'רלי לדלי (נכון, לא שמעתם על אף אחד מהם) - שעל-ידי חשיבה שונה מזו של המכונה הרעה הגדולה של וול סטריט, יכלה לנצל את יצר העדר ולהרוויח מאות מיליוני דולר על חשבונה. בתהליך הזה, אפשר רק להתענג על ממדי תאוות-הבצע והרמאות בוול סטריט.

במתכוון או שלא, לואיס שכפל את תחושת האנשים החיצונים הנחותים מול האנשים הפנימיים שהוא יצר ב"מאניבול", רב-המכר שלו מ-2003 על היכולת של קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס בניהולו של המנג'ר בילי בין לנצח 100 או יותר משחקים בעונה, למרות ששכר השחקנים בה היה מהנמוכים ביותר. גם הספר החדש, The Big Short ("מכונת הכסף"), הוא עוד סיפור של דוד מול גוליית. אנחנו לומדים גם שאייזמן משתתף בכנס על ניירות ערך מגובי משכנתאות בלאס וגאס בשיא בועת הדיור, ומוצץ פולי אדממה בזה אחר זה, שכל אחד מהם טבול ב"רוטב הסויה הקהילתי". הבעיה היא שבאותם רגעים נדירים שלואיס צריך לקשר את הסיפורים האנושיים הקטנים הללו לאסון הפיננסי הגדול, הטעויות שלו מזדקרות לעין. לדוגמה, לואיס מתייחס לבר סטרנס ניהול נכסים, החברה שהייתה הבית של שתי קרנות הגידור שהיו עמוסות בהתחייבויות CDO ופשטו רגל ביולי 2007 - בבחינת הקנריות במכרה הפחם שהזהירו מפני המשבר - כ"חברת CDO". למעשה, לחברה הזו היה מגוון רחב של מוצרים נוספים, שלרובם לא היה קשר לאותן CDOs מפורסמות.

לואיס מפגין גם בוז גדול לגולדמן זקס - כפי שאופנתי לעשות בימינו - ומתייחס לטענת חברה זו שהיא החלה בחוכמה להמר נגד שוק המשכנתאות בדצמבר 2006. הוא מצטט "סוחרים בפירמות גדולות בוול סטריט שעשו עסקים על גולדמן", ורומז שגולדמן לא שינתה כיוון אלא בעיצומה של שנת 2007. אבל יש תיעוד טוב לכך ששינוי המדיניות בגולדמן היה בסוף 2006, והוביל בין היתר לקריסתן המהירה של אותן קרנות גידור של בר סטרנס.

הטעות הגסה והבלתי מוסברת ביותר של לואיס נמצאת בעמודים האחרונים של הספר, כאשר העלילה מעשה אמן מגיעה לשיאה. לואיס מצוי בתהליך של הסברת הנקודה החשובה והנכונה שהמעבר של וול סטריט, מסדרה של שותפויות פרטיות לחברות בורסאיות, הפך את התמריצים של העובדים מנגיסות קטנות וזהירות של סיכונים, ללקיחת סיכונים מוגדלים.

לואיס טוען, והוא טועה, שג'ון גוטפרוינד, המנכ"ל לשעבר של סלומון ברדרס, אשם בהידרדרות האתיקה של וול סטריט, מפני שהוא החליט ב-1981 להנפיק לציבור את החברה הזו, ובכך הפך אותה, לפי לואיס, ל"לחברה הציבורית הראשונה בוול סטריט".

ההיבט המצער השני של היריעה המשעשעת הטובה הזו הוא שלמרות מאמציו הגדולים של לואיס, הספר מכיל אולי יותר מדי עגה טכנית מכפי שהקורא הרגיל יוכל להתמודד איתה.

אבל אז, כמו הכלבלב החמוד שאחרי שהרס את השטיח החדש שלנו מזנק לחיקנו ומביט בנו בעיניים מאוהבות, לואיס מגיש את המנה הגדולה של פניני חוכמה על התנהגותו הבלתי נסלחת של וול סטריט לפני, במהלך ואחרי המשבר. "הם הוכיחו שהם פחות מסוגלים לתפוס את האמת הבסיסית בלב המערכת הפיננסית האמריקאית מאשר מנהל כספים עם עין אחת ותסמונת אספרגר", הוא כותב בביטחון של תובע שמוכיח את הטענות שלו.