רכבת ההרים הביטחונית והמדינית בישראל ובסביבתה המאתגרת, בלשון המעטה, לא הצליחה לזעזע במיוחד את הכלכלה המקומית בעשור האחרון. בניגוד לכל היגיון כמעט, הבורסה רשמה עליות כאשר טילים שיתקו את הצפון (2006), את הדרום (2008 ו-2012), ואפילו את מרכז הארץ (2014). המציאות הזו, שבה המשק הישראלי ממשיך לצמוח למרות הר הגעש הזה, יצרה אשליה מסוכנת שלפיה המשק חסין בכל תרחיש.
החסינות המדומה הזו הייתה נוחה מאוד לראשי הקהילה העסקית, שהעדיפו לנוע על הציר המצומצם שבין טרוניות על ביורוקרטיה, לבין היעלמות ושתיקה מוחלטת בנוגע לכל נושא אחר. אלא שגם אם מקבלים את האילמות בתחום המדיני, לא כך הדבר באשר לכרסום העקבי והמסוכן באופייה הדמוקרטי של המדינה. מי שחושב שמסע הפילוג, ההסתה, ההפחדה והרדיפה, לא יפגע בסופו של דבר גם בכלכלה, שוכח שהר געש מבעבע נוטה יום אחד להתפרץ.
בקהילה העסקית אמורים לחבב לכאורה את ראש-הממשלה בנימין נתניהו. כרפובליקני מובהק, בדומה לספונסרים שלו מאמריקה, נתניהו דוגל במיסוי נמוך על חברות ועל יחידים, בהסרת חסמים ביורוקרטיים, בצמצום המעורבות הממשלתית, בהקטנת המגזר הציבורי ובחיזוק הסקטור העסקי, בין היתר, באמצעות הפרטה אגרסיבית. אלא שנתניהו דוגל בעוד דבר מרכזי, שמציב את כל היתר בצל, וזהו הישרדותו האישית. את זה הוא משיג לא באמצעות אידיאולוגיה רפובליקנית-שמרנית, אלא יותר באמצעות תורת התעמולה הפשיסטית שמטפחת הפחדה, שנאה וסימון האויב - בין שהוא מבית או מחוץ.
פעם זה היו"ר הפלסטיני אבו-מאזן, פעם אלה "השמאלנים ששכחו מה זה להיות יהודים", פעם זה "שוברים שתיקה" ופעם אלה ערביי ישראל ש"נוהרים אל הקלפיות באוטובוסים של עמותות השמאל". במשמרת של נתניהו, פעילי זכויות אדם הופכים למטרות חיות בעקבות סרטוני הסתה של הימין, ואנשי עמותות שמזוהים עם השמאל נדרשים לענוד תג מיוחד משום שזכו למימון מצד ממשלות זרות (כאילו שצוללות מגרמניה לא הגיעו לכאן בזכות מימון של ממשלה זרה).
במשמרת של נתניהו עיתונים מרכזיים וערוצי חדשות בכל העולם סיקרו בהרחבה את ההחלטה של שר החינוך נפתלי בנט לפסול את הספר "גדר חיה" מרשימת הספרים הנלמדים במגמת ספרות בבתי-הספר, משום שהוא עוסק ברומן בין פלסטיני ליהודייה. כאילו שכח נתניהו שהוא עצמו היה נשוי לנוצרייה, לא עלינו. במשמרת של נתניהו, מחבלים יהודים שרפו בית פלסטיני שלם על יושביו, ובמשמרת של נתניהו, חבריהם רקדו בחתונה עם תמונת הילד שנשרף.
שתיקתם של ראשי הקהילה העסקית נמשכת, אף שבתקופת נתניהו גם הם עצמם הפכו לנרדפים. כן, קצב האירועים השכיח אולי מעט את הדברים, אבל בפרוץ המחאה החברתית בקיץ 2011, גם לנתניהו היה נוח "לסמן" את מי שמכונים "טייקונים", כאשמים במצב החברתי-כלכלי. פקידים בכירים בירושלים אמרו באותם ימים ל"גלובס", כי ההתנהגות של נתניהו גובלת בהסתה נגד אנשי-העסקים, הסתה שעלולה להסתיים באסון.
באותם ימים, נתניהו דחה תוכנית מקיפה שהציע מנכ"ל משרד האוצר דאז, חיים שני, מה שדחק בו, על-פי הערכות באותה תקופה, להתפטר. במקום זה, נתניהו הכריז על תמיכתו ב"חוק הריכוזיות", שנועד לצמצם את השליטה של הטייקונים במשק. כלומר, אז, ממש כמו היום, נתניהו עשה ועושה את מה שטוב לנתניהו.
מי שחושב שהחברה והכלכלה הישראליות יוכלו להמשיך לצמוח לאורך זמן על רקע ההתנהלות הפוליטית-חברתית-כלכלית של ראש-הממשלה, טומן את ראשו בחול. כלכלה מערבית חזקה זקוקה ליסודות חזקים ויציבים, ואת היסודות האלה בונים באמצעות חינוך לערכים ולדמוקרטיה. הגיע הזמן שהקהילה העסקית תצא מאזורי הנוחות שלה, ותשמיע קול רם וצלול.
עם כל הכבוד לביורוקרטיה, לרגולציה, לארנונה, לסיפורים על מכון-התקנים ועל יועצים משפטיים שמערימים קשיים - כל אלה מתגמדים אל מול הסכנות האמיתיות שמאיימות על החברה הישראלית, שהולכת ונאכלת מבפנים.
קומו, עורו, טייקונים, תזכירו לנו שאתם לא מפלצות. צאו מהמגדלים, מהווילות ומהחוות, שימרו על מה שבניתם כאן ועל מה שעוד תוכלו לבנות. עימדו אתם, כמו גדר-חיה, על משמר הדמוקרטיה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.