הערבה לוהטת: ביקור בחבל הצימרים החדש

בוקר אחד לפני כשנה וחצי התעורר אביעד בר מתל-אביב עם תשוקה עזה לפנק את בת זוגו בסוף שבוע רומנטי במדבר. כמי שמכיר את תיירות הפנים הישראלית, בר חשב שהזמנת חדר תהיה מטלה פשוטה, אולם כמה שעות ו-63 שיחות טלפון לאחר מכן, הוא התייאש לחלוטין.

"כמעט כל מי שענה לי לטלפון ושמע שאני רוצה להזמין מקום לסופ"ש הקרוב, נקרע לי מצחוק וניתק. הנחמדים יותר הציעו להזמין מקום לפסח, שנה קדימה", הוא משחזר. וזה לא היה הדבר הבלתי צפוי היחיד בחוויה הזו: "ואז יצא שהתקשרתי לאורן תגל מ'ארץ ערבה', ואף על פי שלא היה לו מקום בשבילי - הייתה לו אז רק סוויטה אחת שבאמצעותה הוא למד לארח - הוא היה ממש נחמד ודיברנו משהו כמו 25 דקות. איכשהו במהלך השיחה הוא אמר שהוא מחפש מנהל לארבע הסוויטות הזוגיות שהוא עמד אז לפתוח, ואני לא יודע איך זה בדיוק התגלגל לזה, אבל מה שקרה זה שדי מהר ארזתי את החיים בתל-אביב ועברתי דרומה לנהל את ארץ ערבה. מאז אני פה, ואני מחכה לקבל מגרש לבנות לעצמי פה בית. הבעיה היא שיש רשימת המתנה של 120 איש. אתה מבין מה קורה פה?".

אכן, דווקא בעיצומו של משבר חקלאי קשה שפוקד בשנים האחרונות את הערבה התיכונה (ועל כך בהמשך), תעשיית התיירות המקומית בה דווקא משגשגת. שורה של נתונים והתרשמות בלתי אמצעית מביקור באזור אמנם לא מצביעות תמיד על קשר הדוק בין המשבר בחקלאות לבין התפתחות התיירות, אך בהחלט מראות כי הישראלים אוהבים את האזור: בשלוש השנים האחרונות, למשל, גדל מספר חדרי האירוח באזור מ-220 ל-300; ועד לפני כארבע שנים עמדו אחוזי התפוסה במקומות הלינה בערבה התיכונה על הממוצע הארצי - כ-30%. מאז פתיחתם של המקומות החדשים עומד הממוצע האזורי על כ-60%, וחלק מהמקומות מדווחים על אחוזי תפוסה שנתיים של כ-80%.

צימרים וחאנים נפתחו בשנים האחרונות ביישובים צוקים, צופר, פארן ועין יהב, וה"יום הפתוח" השנתי של תחנת יאיר - מרכז המחקר והפיתוח החקלאי של הערבה שיתקיים בסוף החודש - מושך אליו מדי שנה עוד ועוד מבקרים. במקביל, הוקם בחצבה לפני שנתיים מרכז המבקרים "ויידור": בשנה הראשונה לקיומו ביקרו בו כ-18 אלף איש, והשנה עלה המספר ללא פחות מ-25 אלף.

החזון של טינקרבל

מה בדיוק גרם לערבה התיכונה המרוחקת להפוך לאחד מאזורי התיירות הלוהטים בארץ? קשה לדעת, אולם כמעט כל מי שמתבקש לחוות את דעתו בעניין נותן לא מעט מן הקרדיט למפיק ולבמאי אייל שיראי ולבת זוגו, השחקנית רוית רוזן, שלפני לא מעט שנים וכ-240 קילומטרים מצפון לצוקים הייתה מוכרת פעם כ"טינקרבל".

בני הזוג הגיעו לצוקים ב-2007 וכארבע שנים לאחר מכן נכנסו לעסקי האירוח עם הצימרים של "מדברא" שסיפקו אלטרנטיבה שלווה ומדברית לעסקה המוכרת מצפון הארץ. שנה לאחר מכן - ב-2012 - השניים יזמו והחלו להפיק פסטיבל סרטים מקומי בצוקים. קשריהם ההדוקים של שיראי ושל רוזן עם הברנז'ה התל-אביבית האמנותית הביאו לאזור עוד ועוד מבקרים והשמועה עשתה לה כנפיים. השנה יתקיים הפסטיבל בפעם הרביעית ברציפות.

סיבה שנייה להצלחה של מה שמכונה "האירוח המדברי", היא כנראה הטרנד ההיפסטרי שמקדש את האותנטיות, גם אם אותה אותנטיות מדומיינת למדי. בעוד שבמשך שנים ערגו הישראלים לנופש בבקתות עץ שמחלונותיהן נשקפו פסגות מושלגות וגבעות מוריקות, שנועדו לספק להם את האשליה שהם יצאו לנופשון באירופה הקלאסית, עלייתם של ההיפסטרים סימנה שינוי במגמה: את הכמיהה החוצה, לאירופה, החליף רצון לחיבור לשורשים מקומיים וקדמוניים, יהיו אשר יהיו. הנוף המדברי הצחיח שנחגג מכל חלון של הצימרים באזור הערבה התיכונה, מגשים בקלות את הפנטזיה הכנענית הזאת.

אם שתי הסיבות הללו לא מספיקות כדי להסביר את עליית קרנה של התיירות בערבה, צריך רק להיזכר בכך שיש בארץ גם לא מעט מכורי סיני מתוסכלים. אירועי האביב הערבי שהפכו את חצי האי למעוז דאעשי השאירו את חובבי השקט המדברי עם האלטרנטיבה הקרובה ביותר לסיני - הערבה הישראלית. אין בה אמנם ים ויקר בה יותר, אבל השמיים זרועי כוכבים באותה מידה, השקט שסביב עושה את העבודה, ואפשר גם להגיד בבדיחות שאולי הגראס (הרפואי) שמביאים אליה מתל-אביב הרבה יותר טוב מהחומר של הבדואים.

85% מהאורחים - מתל-אביב

"ארץ הערבה" - המתחם של אורן תגל, מסמל את השלמת התהליך האבולוציוני המהיר שעבר על האירוח המדברי. בעוד שמתחמי אירוח אחרים בצוקים פונים לתל-אביבי המודע, המעודכן, הכמה לשלווה, אך גם המוגבל במשאביו הכלכליים, ארץ ערבה מכוון גבוה יותר: באמצע השבוע אפשר לשכור סוויטה במתחם תמורת 1,250 שקל ללילה הראשון ו-900 ללילה נוסף. בסופי שבוע, המחירים מאמירים ל-3,100 שקל לשני לילות.

סיור בסוויטות במתחם מגלה חדרים מרווחים ומרוחקים זה מזה, שמציעים למתארחים בהם את כל הפינוקים המתבקשים - מכונת אספרסו, ערסל, ג'קוזי - אבל חוגגים את המדבר שסביב. בכל אחד מהם יש חדר מקלחת ושירותים שפונה אל ההרים הבהירים, בריכה מחוממת שחפורה במרפסת מוצלת ובעיקר, שקט ופרטיות. האורחים, מדווח אביעד בר, מגיעים מחתך סוציו-אקונומי צר למדי: "85% מהם הם תל-אביבים אמידים בשנות ה-40 שלהם".

במשך עשר שנים וחצי תגל בנה את הסוויטה הראשונה שלו, שנפתחה לפני כארבע שנים רק כסיפתח למה שהגיע לאחר מכן: הוא נטע עצי שיטה, סלל שבילים, שיבץ אבנים, חפר בריכות קטנות ובנה קירות, ובסופו של דבר בנה גם מסעדת שף שמגישה ארוחות מרובות מנות שלוש פעמים בשבוע. ביום שבו אנו הגענו לאזור הוא היה בצפון, תר בשווקים אחר חומרי גלם. האם יש באזור מספיק אנשים כדי למלא את המסעדה היקרה? בר משיב: כן ולא. אף על פי שרוב האורחים בה הם תיירים במתחם או במתחמי אירוח אחרים, נוכחותם של תושבי הערבה עדיין חשובה לשורה התחתונה: "החקלאות קורסת וקשה לאנשים להוציא 500 שקל בערב", אומר בר, "זו בעיה".

אוסי וינטר שפתחה לפני שנה ושלושה חודשים את אורסולה - מסעדה ובית קפה עם ניחוח גרמני שממוקמת בכניסה לצוקים, ממש על כביש הערבה, פונה לעוד אוכלוסייה מלבד אל המקומיים והמתארחים בצימרים: אל התיירים לאילת, הדוהרים צפונה ודרומה. "בשנה הראשונה מצב הרוח שלי נע בין היסטריה מוחלטת לחוסר אונים מוחלט", היא אומרת בחיוך, "אבל עכשיו אני מרגישה שהדברים מתייצבים".

הבחירה להפוך את אורסולה למקום שמגיש נקניקיות, כרוב כבוש, סלט תפוחי אדמה ושטרודלים (כולם באיכות נהדרת, אגב), אינה מקרית. וינטר היא בת להורים נוצרים אדוקים שראו בתחייתו המחודשת של העם היהודי בארץ ישראל בבחינת התגשמות של הבטחה אלוהית, ורצו ליטול חלק בהיסטוריה המתהווה. ב-1974, כשוינטר הייתה בת 13, ארזו הוריה את החיים בגרמניה והיגרו למושבה מגדל הסמוכה לטבריה.

"החלטתי תוך רגע להיות ישראלית, וזה עבד טוב מאוד", היא מספרת. "הייתי בפנימיית הדסים וקיבלו אותי יפה. רציתי להתגייר, אבל לא נתנו לי, ובכל זאת התנדבתי לצבא והייתי מש"קית חינוך וידיעת הארץ. לאחר הצבא עברתי קורס מורי דרך, ואז התחלתי לנדוד בארץ עד שעברתי לפני 20 שנה לקיבוץ אילות וניהלתי את בית ספר שדה אילת. המקום הזה נתן לי סוג של ביטחון פיזי שזכרתי שהיה לי בתור ילדה בגרמניה".

ב-2008, אחרי שמיצתה את ניהול בית הספר, הגיעה לצוקים והתאהבה במקום: "עוד כשהגעתי לאזור הזה הבנתי שזה אזור שאין בו פרנסה לשכירים שאינם חקלאים, ושזו אחת הסיבות לכך שהתיירות התפתחה. בהתחלה הייתי ממש המומה מזה שחיפשתי פה עבודה ולא מצאתי, ואחרי חודשיים וחצי מצאתי את עצמי ממלצרת באירועים עד שיום אחד הגיעה הבוסית שלי לשעבר והרגשתי ממש לא נעים ואמרתי לעצמי שמתישהו אני אקים לעצמי עסק משלי".

התובנה שכנה בלבה של וינטר, אולם היישום נדחה. אחרי סיבוב המלצרות הזריז היא עבדה במשך חמש שנים כאחראית ההסברה של מרכז המחקר והפיתוח המקומי, ורק ב-2013 החליטה לצאת לדרך חדשה. "עשיתי סקר באזור ובדקתי מה חסר. ראיתי שחסרים פה מכבסה לצימרים ומקום שמגיש ארוחות בוקר. אמרתי לעצמי שאני אקים מכבסה, אבל אז התברר לי שמישהו אחר כבר חשב על זה קודם והכין תוכנית עסקית. דיברתי עם חבר בירושלים ואמרתי לו שאני חושבת להקים קפה-מסעדה, והוא אמר לי שזו הדרך היקרה ביותר לשתות כוס קפה בחינם, אבל שהוא מוכן לעזור לי. מכרתי דירה בירושלים ושמתי פה 50% ממנה".

- פחדת לפתוח את המקום?

"אני פחדנית גדולה, אבל אני לא רוצה להיות תפרנית. אני מאמינה שאנשים יוצרים את מה שהם מאמינים בו. תמיד דיברו על חמישה מיליון אנשים שיורדים כל שנה לאילת ועל זה שמשום מה, עד כה הם אף פעם לא עצרו פה. אבל אני חושבת שהערבה לא יכולה לחיות רק על חקלאות כי החקלאות דועכת. חייבים כל הזמן להיות עם יד על הדופק ולהמציא משהו חדש ויש לי תחושה שקורה פה משהו: נפתח לא מזמן המתחם של נוף צוקים, מדברא הוסיפו עוד שתי יחידות חדשות, אורן פתח עוד צימרים, לא מזמן פתחו ממש צמוד אליי מבשלת בירה חדשה.

"אנשים מגיעים הנה כי הם חייבים את השקט. יש פה משהו שפוי, של שלום. לא מרגישים פה את הסכסוך, את המשטרה, את הפקקים, את השחיתות. אבל שיהיה לך ברור - אתה לא יכול פשוט להחליט לפתוח מקום ולצפות שהוא מיד יצליח. תיירות זה לא משהו שאתה לומד תוך שנה. זה משהו שצריך לדעת איך עושים. זה שלמשל פותחים עכשיו יקב בצופר, לא אומר כלום".

הפלפל ושברו

את ההערה של וינטר על החקלאות בערבה צריך לקחת ברצינות: בשני העשורים האחרונים, התקבעה הערבה בתודעה הקולקטיבית הישראלית כסיפור הצלחה שבמרכזו נמצא הפלפל - 70% מהפלפלים הישראלים גדלו בחממות המטופחות שלצדי כביש 90, נשלחו לרחבי העולם ומילאו את לבם ואת כיסיהם של החקלאים באזור בהרבה גאווה וכסף. במשך שנים נראה היה שההצלחה מובטחת: הצרכנים היללו את הפירות, החקלאים התייעלו עוד ועוד והכסף המשיך לזרום למרות משברים כלכליים גלובליים, מלחמות וגלי קרה.

לפני כשנה וחצי, באופן שמדגים עד כמה מסוכנת ובלתי צפויה יכולה להיות הגלובליזציה, כל זה השתנה: בקיץ 2014 פלשה רוסיה לאוקראינה וסיפחה אליה את חצי האי קרים. ארצות הברית ומדינות מערב אירופה הטילו על רוסיה סנקציות, שעד מהרה החלו להשפיע על הכלכלה המקומית וגרמו לרובל להתרסק בעשרות אחוזים. ברוסיה החל מיתון עמוק, וחקלאי הערבה הישראלית, שארבע חמישיות מהפלפלים שהם מייצאים נועדו לשוק הרוסי, מצאו את עצמם מוכרים את תוצרתם במחירי הפסד והחלו לשקוע לחובות כבדים.

גם לפני המשבר ברוסיה המצב לא היה מזהיר: שלוש שנים קודם לכן התמודד האזור המדברי, ש-80% מתוצרתו מיוצאת לחו"ל, עם השלכות המיתון במערב אירופה - פעם השוק העיקרי של הפלפלים הישראלים. הבעיה הישראלית במערב אירופה משולשת: ראשית, ליצרנים הספרדים יש יתרון על הישראלים כי הם קרובים יותר לשוק וכי התוצרת שלהם אינה שנויה במחלוקת פוליטית; שנית, כוח הקנייה של הצרכן האירופי נשחק בשנים האחרונות, וירקות טריים מארץ רחוקה הם מותרות שיורדים במהירות מהתפריט; שלישית, השחיקה המתמשכת (ולאחרונה, גם הדרמטית) של האירו משאירה את המגדלים הישראלים עם פחות ופחות כסף ביד.

המגדלים הישראלים לא התעלמו מהמצב. הם התאימו את עצמם למציאות המשתנה, ומצאו שוק אחר, שאינו כפוף לחוקי היורו, וכך הפך השוק הרוסי - שבו הם נהנו מיתרון משמעותי בזמני המשלוח לעומת החקלאים הספרדים - לשוק העיקרי שלהם. 80% מייצוא הפלפלים הישראלי, 130 אלף טונות בשנה, הלכו בשנים האחרונות לרוסיה. בעונת הקטיף הקודמת, הצטרפו המיתון באירופה והשלכות ההרפתקנות הצבאית של פוטין לכדי קטסטרופה מבחינתם. את העונה הנוכחית עדיין מוקדם לסכם, אבל בערבה נשמעים פסימיים מאוד באשר לעתיד הפלפל.

עם זאת, דווקא ביקור בחממות של רונן שלכט ממושב עין יהב, מספק מושג כלשהו על אודות עתיד החקלאות הפוסט-פלפלית בערבה. הכניסה לחממות הגדולות, 10 דונמים שטחן, מרגישה קצת כמו כניסה למפעל הייטקי או לחדר ניתוח סטרילי.

הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שעל הקרקע אין ערוגות או שתילים משום ששיחי התות שגודשים את החממה תלויים באוויר. אלפי אניצים ירקרקים שאליהם מחוברים תותים בשלים ומוכנים לקטיף משתלשלים מהאדניות בדיוק בגובה פיו של מבוגר והם טעימים ומתוקים בצורה כמעט לא סבירה.

שנית, האוויר בשטח החממה נקי בצורה מפתיעה: "אנחנו נמצאים פה בחממה עם בקרת אקלים", מסביר שלכט. "לפי הטמפרטורה החיישן קובע כמה מאווררים ומאדים ייפתחו בכל רגע נתון, ובגלל שהחממה אטומה ומשום שהשתמשתי בהדברה ביולוגית אין פה בכלל ריסוס".

שלכט מגדיר את החלטתו להפוך לחקלאי הראשון בערבה שמגדל בה תות תלוי כ"הימור מטורף": "העלות לגדל דונם תות היא 120 אלף שקל בעוד שההכנסה הצפויה מכל דונם תעמוד על בין 100 ל-130 אלף. למה עשיתי את זה? כי אני מקווה שבשנה הבאה אני אלמד לעשות את זה טוב יותר ואוכל להרוויח. אם אני אצליח להביא תות לשוק לפני כולם ולהביא תות לשוק אחרי כולם, אני מאמין שאני אצליח לעשות כסף.

"תראה, אני חקלאי של פלפל גם היום. יש לי 180 דונם פלפל. אבל בעקבות המשבר וההחלטה שאני מעוניין להמשיך לגור פה באזור, החלטתי ללכת על משהו שעוד לא ממש ניסו פה. המדינה נתנה מענק הסבה והחלטתי ללכת על הדבר הכי גרנדיוזי שהיה על הפרק. בגלל הכסף שעשיתי בעבר יכולתי להרשות לעצמי להפסיד השנה, אבל אי אפשר להמשיך ככה גם בשנה הבאה. הסיפור הזה צריך להיות רווחי".

- ובמצב הזה, לא יצא לך לחשוב על כניסה לתחום הצימרים?

"חשבתי על זה כי התיירות הולכת טוב, אבל שיהיה ברור - זה לא באמת עסק. אפשר להתגלגל, לשרוד, אבל לא מעבר לזה. כדי לחיות בצורה סבירה אתה צריך שילוב של צימרים ושל חקלאות. השקעה בצימרים היא השקעה יקרה והיום אין להרבה אנשים את הכסף כדי לשים על זה".