המשוואות המזרח תיכוניות הן תמיד מסובכות, במיוחד מפני שנעשה בהן שימוש בלתי מוגבל בתיאוריות קונספירציה. במרכזה של כל תיאוריה כזאת עומדת ההנחה, שאין תוצאות מקריות. כל מה שקורה הוא תוצאה של כוונת מכוון. הצד היוצא נשכר ממאורע יחיד הוא בהכרח הצד היוזם. זה כמובן נותן רשיון לבעלי התיאוריות לטפס על סולמות ולקפוץ אל תהומות.
מאחר שישראל יצאה נשכרת, כביכול, מחורבן המגדלים התאומים, ממילא המוסד הוא שציווה על 19 המתאבדים לצאת בדרכם האחרונה, באחד עשר בספטמבר 2001. אה, כן, והאמריקאים המציאו את אל קאעידה, וישראלי מחופש הוא החליף אבו בכר אלבגדאדי מרקה, מצביא דאעש. עובדה, קראנו על זה באתר רשת איראני, שחור על גבי דיגיטל.
הבעיה מתעוררת כאשר לא ברור מי הצד הנשכר. האם עריפת ראשו של נימר אל נימר, כוהן הדת השיעי מן החוף המזרחי של ערב הסעודית, שירת את בית סעוד, או את בית חמינאי? בשעות הראשונות ההימור היה על בית חמינאי. אבל מתלהמי הרפובליקה האיסלאמית לא יכלו להתאפק, והם היו צריכים להצית אש בשגרירות הסעודית בטהרן, ולהזכיר למי ששכחו כי הרפובליקה מתקשה להתרחק ממקורותיה הרוחניים.
הזעם המאורגן והפרחחים חמומי המוח
עד מהרה, הכף התחילה לנטות לטובת בית סעוד. היא העניקה לו את התירוץ לנתק מיד את הקשרים הדיפלומטיים עם טהרן. הוואסאלית הקטנה בחריין מיהרה להצטרף, ולמרבה הנחת והנוחיות גם סודאן הצטרפה. היא הייתה פעם בעלת ברית של איראן, גשר יבשתי אל חמאס. אבל טעמה השתנה, והיא מתרפקת כיום על כתפיו של בית סעוד.
את מקום הזעם השיעי המאורגן מחליף זעם סוני מאורגן. מאחר שיש הרבה יותר סונים משיעים, אין מנוס מלהניח שעלה יפה זממם של המלך סלמן ובנו, שר ההגנה הנסיך מוחמד (28). זה כמובן נכון רק אם נניח שהם התכוונו לתוצאה הזו, וכילכלו את מעשיהם בקור רוח נבואי. וזה נכון רק אם נניח שאת השגרירות הסעודית בטהרן הציתו פרחחים חמומי מוח באופן ספונטני לחלוטין.
אבל בתיאוריית קונספירציה מזרח תיכונית אין מקום לחמימות מוח ולספונטניות, אם כי תמיד יש מקום לפרחחים. בעלי זיכרון יזכירו לנו שאת ההתקפה על שגרירות ארה"ב בטהרן, באוקטובר 1979, הוציאו אל הפועל סטודנטים נרגנים, לכאורה במחאה על הרשות שארה"ב העניקה לשאה הגולה לסור לניו יורק לצורך טיפול רפואי.
אבל הקונספירציה הייתה אז הרבה יותר רחבה ומעמיקה. ההתקפה על השגרירות באה מייד לאחר פגישה בין ראש הממשלה הראשון של הרפובליקה האסלאמית, פוליטיקאי ותיק שלא היה מאנשי חומייני, לבין היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב. זו הייתה הפגישה רמת הדרג ביותר מאז נפל המשטר הישן, שמונה חודשים קודם. היא הייתה לצנינים בעיני המהפכנים. הם לא היו מעוניינים כלל ברגיעה ובהתייצבות. הם היו זקוקים לאויבים, כדי שיוכלו להרוס את המשטר הישן עד היסוד.
מבוקשם ניתן להם מייד. ארה"ב ניתקה את היחסים, איראן הסתגרה בקסרקטין, ואויבים חיצוניים ופנימיים שימשו את המשטר לצורכי התבססות. ראש הממשלה המתון נפל, ובעקבותיו הלכו עד מהרה אחרוני המתונים. השגרירות האמריקאית הכבושה הפכה לבסטיליה של המהפכה האסלאמית.
הגלישה מן הסירים הסמוכים
ההתקפה על השגרירות הסעודית אינה גזורה בדיוק מאותו אריג. אבל יש בה צדדים של דמיון. היא חוזרת ומעמידה את איראן בעמדת התגוננות אגרסיבית נגד הסביבה העוינת. היא מבאישה את ריחם של המתונים, שהשכילו לשאת חן בעיני המערב עד כדי עסקת הגרעין. היא מקטינה לפחות במידת מה את הסיכוי של נהירת זרים - משקיעים, דיפלומטים, תיירים - אל איראן החדשה והנפתחת. מי צריך להיפתח, שואלים נאמני המהפכה, כאשר אפשר לחזור ולהיסגר.
אולי צריך להרחיב את בית הקיבול של הקונספירציה מזרחה. מי אמר שהמזרח התיכון צריך להסתיים בגבול איראן-פקיסטן, או איראן-אפגניסטן? הגלישה מן הסירים הסמוכים היא הדדית.
רוחות פיוס התחילו לנשב בשבועות האחרונים בין הודו לפקיסטן, האויבות המרות שאמנם מקיימות יחסים דיפלומטיים, אבל מנהלות מלחמה על אש קטנה לאורך חלק מגבולן המשותף.
ראש ממשלת הודו נחת במפתיע בפקיסטן בסוף החודש שעבר, לפגישה עם עמיתו הפקיסטני. ההפתעה עדיין לא שככה, כאשר ששה טרוריסטים פקיסטניים הסתננו אל בסיס גדול של חיל האוויר ההודי, ורבצו במשך שלושה ימים בשיחים, לפני שתקפו. 80 שעות נמשך הקרב בבסיס, שבעה הודים נהרגו בו, לפני שהמסתננים חוסלו, שלשום. במקביל, הטליבאן תקפו את הקונסוליה הכללית של הודו במאזאר א-שריף, בצפון אפגניסטן.
מאחר שהמודיעין הצבאי של פקיסטן המציא את הטליבאן, ומשגיח מקרוב על טרור אנטי-הודי, אין מנוס מלהניח הנחות קונספירטיביות (לא-מוכחות, כמובן, אבל מי זקוק להוכחות כאשר יש תיאוריות).
התאריך המשוער של פקיעתה
ההודים מבכרים את המושג מערב אסיה על פני המזרח התיכון. איזה תיכון ואיזה מזרח, הלוא הם מזרחיים ממנו ותיכוניים ממנו. אולי גם אנחנו צריכים לעשות הסבה של שמות גיאוגרפיים. משוואת מערב אסיה, הנמתחת מנהר הגאנגס עד הים התיכון, וכוללת את מלוא הים הערבי, היא הרבה יותר נוחה ומרחיבה את הדעת מזו המסתיימת במפרץ הפרסי.
בהגדרה הרחבה הזו, ההצלחה למנוע פיוס והתמתנות היא כנראה הנכס האסטרטגי הגדול ביותר. היא משרתת את משמרות המהפכה באיראן ואת החיזבאללה, את בית סעוד ואת לווייניו, חלקים של צבא פקיסטן, חלקים של מפלגת השלטון בהודו; הקורא יוכל להשתמש בדמיונו הקונספירטיבי כדי לנחש את מי היא משרתת לאורך כביש מס' 1, או כביש מס' 6.
על כל תיאוריית קונספירציה מזרח תיכונית צריך להופיע התאריך המשוער של פקיעתה. אבל מי יכול לשער. מפסידי היום הם מנצחי מחר ומובסי מחרתיים. מי-התכוונו-מלכתחילה ומי-יזמו הרי תלוי במי-יצאו-נשכרים. ואיך נדע מי יצאו נשכרים, אם השמש של מחר עדיין לא זרחה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny