שכרו של גיל שרון כמשל

ונתחיל דווקא עם ארה"ב. במהלך הדיונים האין-סופיים על מתווה הגז אצלנו, הודיע בארה"ב מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק, כי לרגל הולדת בתו הוא יקצה 99% מהונו לצדקה (כ-45 מיליארד דולר). אמנם היו כאן כמה ציניקנים שמיהרו לטעון כי צוקרברג בסך-הכול מעביר את הונו לנאמנות, ועל-ידי כך נהנה מפטור ממס, בעוד צאצאיו לא ייאלצו לשלם מס ירושה. ציניקנים אחרים טענו שגם במבנה החדש, צוקרברג ימשיך למשוך בחוטים וינתב את הכספים לצורכי פייסבוק.

חבל שבמקום להסתכל על התמונה הגדולה, הכוללת, שבה עשירי ארה"ב מסמנים גל חדש של פילנתרופיה, ומורישים את רוב הונם לצדקה בעודם בחיים, עוסקים אצלנו בזוטות ובהקנטות. במקום ללמוד, לקבל השראה, לשאוב רעיונות מהעולם הגדול וליישם, עוסקים בקטנות.

הודעתו של צוקרברג שנחתה בארץ בעת דיוני מתווה הגז, הייתה יותר מסמלית. הדיונים הבוטים חשפו פעם נוספת את מה שהפך להיות תופעה חברתית המונית - שנאת הטייקונים. יצחק תשובה הוא רק סמל לתופעה רחבה הרבה יותר.

חגיגת שכר מנופח

כדרכן של שנאות, גם שנאה זו, שהוצתה עוד יותר מאז המחאה החברתית, היא עיוורת. רוב המתלהמים ברשתות החברתיות לא מעוניינים באבחנות דקות, לא רואים את גוני האפור, ולא פעם מעדיפים להתעלם מהעובדות. שנאה פשוטה, קשה, יוקדת, ועם זאת מכמירת לב.

היא גם עמוסה בשכבות של פופוליזם, שמתדלקים פוליטיקאים בעלי עניין ותאוות פרסום. בנושא הגז, איש לא מעוניין לשמוע את הצד השני - ההשקעות העצומות שנדרשו, הסיכונים שנלקחו, הרגולציה ששינתה את כללי המשחק תוך כדי משחק, את המחדל ש-60 שנה הממשלה נכשלה בטיפול בגילוי מרבצי גז ונפט. הכול נשכח או הושכח.

אך גם אם מנקים את הדמגוגיה משכבות השנאה, קשה לא לבקר כמה טייקונים על חגיגות השכר המנופח, על ההתרסה הקבועה נגד הרגולציה, על חוסר השקיפות, על המינופים הבנקאיים, על התספורות, ועל תופעות של אורח-חיים נהנתני, מוחצן ומופרז.

הדיון האחרון בשכרו של גיל שרון, מנכ"ל דסק"ש לרגע, הוא דוגמה לעיוורון המוסרי שבו לוקים כמה מאנשי-העסקים הבכירים שלנו. ההסכם המקורי קבע, כי עלות שכרו של שרון ב-5 השנים הקרובות תהיה 71 מיליון שקל, סכום שכלל 30 מיליון שקל במניות החברות-הבנות סלקום ודסק"ש. השכר העתק עורר התנגדות עזה בקרב מחזיקי האג"ח של דסק"ש וגם מצד בעלי המניות מקרב הציבור, עד לביטול העסקתו. אך מדוע להיקלע למצב זה מלכתחילה? מדוע אנשי-העסקים אינם ערים לפערי השכר המטורפים, שרק מזמינים הצעות-חוק להגבלת השכר, וביקורת ציבורית נוקבת?

בשעה שהמוני ישראל מהמעמד הבינוני קורסים תחת הנטל הכלכלי של הקיום היום-יומי בשל יוקר המחיה בארץ, כאשר שכבת אוכלוסייה עצומה, 1.7 מיליון נפש, מצויה מתחת לקו העוני ובחלקה אף רעבה ללחם, חלק מעשירי ישראל חוגגים, מסתגרים בבועה, סובבים על הציר הון-שלטון, ומנוכרים לסביבתם.

המעמד הבינוני מתקשה לשרוד

בישראל, בדומה לארה"ב, התמ"ג גדל בעשורים האחרונים, הצמיחה נמשכה, והכנסות התאגידים הלכו ועלו. אך שכר השכירים כבר קפוא שנים, והמעמד הבינוני מתקשה לשרוד. פערי הכנסות הפכו את ישראל, בעקבות ארה"ב, לשיאנית של אי-שוויון. תופעה זו, שעליה הצביע הפרופ' לכלכלה ולממשל רוברט רייך, גורמת לתסכול ולייאוש בקרב השכירים, ומציתה את השנאה כלפי העשירים ובעלי ההון.

חשוב לציין, כי אי-אפשר לכלול את כל עשירי ישראל בחבילה אחת. יש בהם רבים וטובים, יש בהם רבים שתורמים לקהילה וחלקם אף חיים בצניעות. בעיקר אסור לזלזל בתפקידו של ההון, שמניע את גלגלי הכלכלה, מספק תעסוקה, ומייצר חדשנות. אנשי-העסקים חשופים גם לסיכונים גבוהים. בעידן הגלובליזציה ההון נזיל לגמרי, ואם היזם-משקיע מגלה אפיק השקעה טוב יותר, הוא ממהר אליו. אחד מבכירי הכלכלנים בעולם, פרופ' בארי אייכנגרין, מאוניברסיטת ברקלי, שהשתתף בכנס של בנק ישראל, הזהיר מפני משבר כאשר הון זר מתחיל לברוח מהמדינה. תופעה דומה עלולה להתרחש עם ההון המקומי. עם כל הכבוד לפטריוטיזם, השורה התחתונה קובעת בסוף.

בין יתר הפעולות שעליהם לנקוט, מוצע לטייקונים ללכת בעקבות עמיתיהם האמריקאים, מארק צוקרברג, ביל גייטס, וורן באפט, לארי אליסון ועוד, שנוהגים בצניעות ובאיפוק בחייהם הפרטיים, וגם תורמים מהונם האישי ומזמנם לפעילות חברתית אמיתית. זה עשוי לקזז מעט מהשנאה כלפיהם, ולעצב מחדש את פני החברה. למרבה הצער, ישראל נמצאת בתחתית דירוג ההשקעה בפילנתרופיה של ה-OECD. וגם כשיש תרומות חברתיות, רובן נעשות דרך החברות ולא מכספם הפרטי של בעלי ההון, כך שהתרומה האישית היא נמוכה ביותר.

לא מדובר בעמידה בראש אגודת ידידים ובנשפים לגיוס כספים. מדובר בקיפול שרוולים ובעבודת שטח, שבה עשירי ישראל משקיעים מזמנם בפעילות חברתית, בחבירה לעמותות חברתיות, בהוראה, בהדרכה ובסיוע לפי מיטב ניסיונם ויכולותיהם.

לגלות גישה חדשה

יהיו מי שיאמרו, כי אין זה מתפקידו של המגזר העסקי לתרום לקהילה, ועליו להתרכז בהשאת רווחים לתאגיד. לפי השקפה זו, השאת רווחים - כל עוד היא מושגת בלי להטיל עלויות על אחרים - תורמת גם לרווחה המצרפית באמצעות תשלום מסים, יצירת מקומות עבודה, מחקר-ופיתוח, עידוד התחרות וכו'. אך זו השקפה מיושנת שאבד עליה הכלח. התעצמות המגזר העסקי והיחלשות המגזר הציבורי, מצדיקים הכרה בתרומות של המגזר העסקי לקהילה, במיוחד כשמדובר בתרומות השזורות בתחום פעילותו של התאגיד.

אמנם הפילנתרופיה בישראל צומחת ועוברת שינויים בשנים האחרונות, אך רוב הטייקונים שלנו עוד לא אימצו את הדוגמה של עשירי ארה"ב, שהתחייבו לתרום את מרבית הונם עוד בחייהם. יצחק תשובה רמז בראיון עימו, כי הוא מתעתד להוריש את עיקר הונו לצדקה - נקווה שהוא אכן יעשה זאת, הלכה למעשה.

אני קוראת לכל עשירי הארץ ולבעלי ההון, לגלות גישה חדשה של מעורבות ופעילות חברתית. זה ייצור מצב חברתי חדש, ויתרום גם להקטנת היחס העוין אליהם. זה ייצור שיח חדש שבו תובלט תרומתם החברתית של בעלי ההון; וזה גם ייתר צעדי חקיקה, כמו מס עיזבון.

על כל מנהל בכיר, איש-עסקים ויזם, מוטלת החובה להביט סביבו ולראות היכן יוכל לתרום. כך נוכל ליצור כאן חברה בריאה יותר, להקטין את פערי ההכנסות ולצמצם את האי-שוויון, שמאיימים על הלכידות החברתית בישראל.

הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי הפטנטים "לוצאטו את לוצאטו", חברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ויו"רית עמותת יחדיו מייסודה של קרן רש"י, העוסקת בפעילות חברתית בדרום הארץ