לפני שנים סיפר לי קולגה, סמנכ"ל מוערך בחברה נחשבת, שהוא מתחבא בעבודה. בחור בן 38, אב לארבעה בנים (9, 6 ותאומים בני 3.5), נוהג להישאר כל ערב במשרד עד שמונה, קורא עיתון, שותה קפה, מעביר את הזמן עם עוד כמה שחפרו לעצמם "מאורת גברים" להתחבא בה, העיקר לא לחזור הביתה לפני שהילדים במיטות. עד לאותה שיחה האמנתי לתומי שהמסכן תקוע בגלל ישיבות חשובות שנדחו לערב, מודעות דחופות שצריך לאשר, או סתם פגישות מאוחרות עם הבוס (שלימים הסתבר שגם הוא מתחבא במשרד כבר שנים), לרגע לא חשדתי בסיבה האמיתית. מדובר היה בחמד של בחור, נעים הליכות, קואופרטיבי, מלא רצון טוב, איש משפחה שמעיד על עצמו כמי שמשקיע בילדים, בהורים, באחים, בדיוק מי שהייתי מצפה שישקיע גם בבת זוגו, אבל לא. הוא התלונן שמאז לידת התאומים אשתו "לא עושה כלום" (כלומר, עזבה את העבודה) והוא לא מוכן שגם הפרוצדורות של הערב "יפלו" עליו, מספיק הוא אחראי כל בוקר על הפיזור לגנים ולבתי הספר, שלא לדבר על השעות שהוא משקיע בסופי השבוע.
מתחבאים בחדר הכושר
שתקתי, מה יכולתי להגיד? שגם לפני פרוץ התאומים הוא שרץ במשרד עד מאוחר, שלגדל ארבעה ילדים זו משרה מלאה, שהפיזור בבוקר זה החלק הקל בפרויקט? הסברתי לעצמי שהוא כנראה מהדור הישן, לא כמו הגברים החדשים (כפי שאוהבים לכנות אותם בתקשורת) שהם שותפים מלאים לתחזוקת המשפחה, ובליבי ריחמתי על אשתו.
אבל מסתבר שטעיתי, שהגבר החדש זו תופעה יותר נדירה ממה שנוטים לחשוב, גם בפלח השוק המועד - גברים משכילים ממעמד סוציו-אקונומי בינוני ומעלה. אני נתקלת ב"גבר הישן" על בסיס יומיומי, כולל בכירים שלא נקפו אצבע שנים ומתלוננים שמאז שפוטרו "האישה מפילה" עליהם תיקים כל הזמן. "תיקח לבית ספר, תוציא מהגן, תסיע לחוג, תחזיר מחברים, תבדוק שיעורים. נמאס לי, אני חייב למצוא עבודה דחוף", אמר לי לאחרונה איש היי-טק נאור מתל אביב, כאילו הילדים האלה לא שלו. הוא פוטר מחברה "שפויה", שביום עמוס עובדים שם עד שש, אבל למזלו חדרי-הכושר בחברה פתוחים עד מאוחר כך שהיה לו איפה להתחבא 4 שנים.
מתקלקלים והולכים
עושה רושם שגם הגבר החדש לא כל כך אוהב את השגרה המתישה של ניהול משק בית וגידול ילדים, ואם מקום העבודה מספק את התירוץ לחמוק ממנה באלגנטיות, מה טוב. לא בדקתי את הנושא אמפירית אבל יש לי תחושה עמוקה שחלק לא מבוטל ממי שנכנסו לזוגיות כ"גברים חדשים", מתקלקלים והולכים עם הזמן. ככל שהמשפחה מתרחבת ומספר המטלות מתרחב, איכשהו כבמטה של קסם העומס בעבודה גובר, הלקוחות הופכים יותר תובעניים, הבוסים משתגעים, הלחץ משתולל, ואין ברירה אלא לעבוד יותר. הסידור הזה מתאים לכולם, כמעט. למעסיק נדמה שעשה עסקה טובה יותר (יותר שעות עבודה בתמורה לשכר גלובאלי), הבוס הישיר גם הוא מבסוט (עובד נוכח, אחראי, משקיע), העובד עצמו זוכה להערכה, לקידום, לשכר גבוה יותר, רק הנשים נפגעות. גם האישה שבבית- זו שתקועה עם שתי קריירות על הראש, שרוב נטל המשפחה נופל עליה, וגם העמיתות לעבודה ששכרן נמוך משמעותית (הן הרי עובדות פחות שעות), שמוערכות הרבה פחות, שקידומן נפגע אנושות (כפי שהרחבתי בטור רוצה להצליח? תמציאי תירוצים גבריים). ומה עם נשים שהצליחו לפרוץ לתפקידים בכירים ותובעניים? הן לא מתחבאות בעבודה, תאמינו לי.
נשטפים לרחובות בארבע
אז איך מתמודדים עם התופעה הזו? האמת שאין לי תשובה טובה, חוץ מ "תשתדלי לבחור את בן הזוג הנכון". חרף העובדה (הידועה לכל) שיותר שעות עבודה אינן מניבות בהכרח יותר תפוקה, קבוצת הלחץ שחפצה בשינוי היא קטנה ממה שנדמה, מה גם שהיא מורכבת ברובה מנשים.
אני גם לא בטוחה שהישועה תבוא רק מהארגונים, שהנטייה להטיל עליהם את מלוא האחריות היא מוגזמת, שהרי מי שרוצה להתחבא יעשה זאת גם אם הוא עובד בהסתדרות, ומאידך גבר שצריך לצאת מוקדם לרוב לא נתקל בבעיה, ולראיה גדודי גברים גרושים שכל שני ורביעי נשטפים לרחובות בארבע.
הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
