נאומו האחרון של ברק אובמה על מצב האומה הוא ראיה, אם ראיה הייתה נחוצה, לערכו המזכך של הזמן העובר. זה היה נאומו הטוב ביותר, וזה היה מן הנאומים הטובים ביותר של נשיא כלשהו במושב השנתי המשותף של שני בתי הקונגרס. אכן, תקופת ההבשלה של הדעת ארכה איזה 7 שנים.
נשיאי ארה"ב נוטים להזדקן במהירות. ראינו את ביל קלינטון, את ג'ורג' דאבליו בוש ואת אובמה נכנסים לבית הלבן עם פני נערים, ועם מינימום של שיבה בשערם, אם בכלל. מאחורי השולחן, בלשכה הסגלגלה, השיבה נזרקת חיש קל והקמטים ממהרים להיחרש. לעת סיום, תהיה הדעה על נשיאותם אשר תהיה, הם הרבה יותר פילוסופיים ממה שהיו. הם גילו את מגבלות הכוח הפיזי - והפוליטי.
כמעט קשה לחשוב על מראה נעים יותר מזה של נשיא מזדקן, המפלרטט בזהירות עם שר ההיסטוריה, ומדבר בשבח המתינות והסובלנות.
הוא לא לינקולן, הוא לא רוזוולט
לפנות בוקר (שעון ישראל), ברק אובמה אסף קרדיטים על הישגים היסטוריים - אבל גם התקרב להפליא להודות בתפקיד שמילא בהעמקת הקיטוב הפוליטי באמריקה: "אחד העניינים המעטים של נשיאותי שעליהם אני מצטער הוא, שהמריבה והחשד בין המפלגות החמירו במקום להשתפר. אין ספק שנשיא, המבורך בתכונות לינקולן או רוזוולט, היה מיטיב יותר ממני בגישור על פני התהום; ואני מתחייב להשתדל יותר בזמן שנותר לנשיאותי".
וכך, באחת, במחווה של ענווה, אובמה הוציא את עצמו מן השורה הראשונה של נשיאי אמריקה, וטען לכל היותר למקום טוב בליגה בי"ת. לא עניין של מה בכך בשביל נשיא, אשר הבטיח במערכת הבחירות הראשונה שלו, ב-2008, "להיות טרנספורמטיבי". הוא רצה לטבוע חותם, להשאיר מה שהאמריקאים קוראים "מורשת", לתבוע גדולה. אבל הוא יודע עכשיו שאינו לינקולן, ואינו רוזוולט. למען האמת, אף אחד מהם לא היה נוסק אל גבהים אולימפיים, אלמלא נקרא להנהיג את ארצו בימי משבר קיומי ומלחמה טוטאלית.
כמה שהמצב השתפר
אתר הרשת של הבית הלבן שידר את נאומו של הנשיא במסך חצוי: אובמה מזה, והסטטיסטיקה של נשיאותו מזה. המספרים אמנם מרשימים, לפחות על פניהם.
כאשר אובמה נכנס לבית הלבן, בינואר 2009, בעיצומו של "המיתון הגדול", ארה"ב איבדה 800,000 מקומות עבודה בחודש. מאז השבעתו נוספו לה 14.1 מיליון מקומות עבודה. בשיאה, האבטלה עמדה על 10% מכוח העבודה. כיום היא עומדת על 5%. הגרעון בתקציב הממשלה עמד אז על 9.8% מן התוצר המקומי הגולמי. כיום הוא עומד על 2.5%. שיעור האמריקאים ללא כל ביטוח בריאות עמד אז על 15.4%. כיום הוא עומד על 8.8%. ארה"ב הפחיתה ב-60% את תלותה במקורות נפט זרים.
השנה הטובה ביותר בתולדותיה
ברור למדי שהרפובליקאים - מפלגת הרוב בשני בתי הקונגרס - חורקים שיניים למשמע ההתפארויות האלה. הם מאמינים, שהנשיא הזה עשה כמיטב יכולתו למנוע פיתוח משאבי נפט עצמאים, והמצב היה משתפר אפילו יותר אילו פתח שמורות טבע לקידוחים, ואילו הניח לצינור נפט לחבר את צפון מערב קנדה עם מפרץ מקסיקו (http://tinyurl.com/keystone-pipe).
כיוצא בזה הם סבורים שהוא בזבז הון עתק שלא לצורך, וניפח בזה את החוב הלאומי. והוא סירבל ללא תקנה את הרפואה הציבורית באמצעות חקיקה מסיבית, שכל מועמד רפובליקאי לנשיאות מבטיח לגנוז, אם ייבחר, ואם הקונגרס הבא יבקש ממנו.
אבל מה לעשות, כך נמדדים נשיאים: על פי הסטטיסטיקה הנרשמת בזמן כהונתם. הסטטיסטיקה אמנם מצדיקה את הכרזת אובמה לפנות בוקר, "לארה"ב יש הכלכלה החזקה ביותר, החסונה ביותר בעולם". מה לנו רקע הולם יותר להתפארות הזו מן המשבר הכלכלי בסין, מן השפל הכלכלי ברוסיה, מן הדשדוש ברוב ארצות אירופה.
בשש השנים האחרונות נוספו 900,000 מקומות עבודה במגזר היצרני, ללמדך שאמריקה חדלה להיות יצואנית נטו של משרות תעשייתיות. תעשיית הרכב, שממשל אובמה הציל ב-2009 על אפם של הרפובליקאים ועל חמתם, עתה זה רשמה את "השנה הטובה ביותר בתולדותיה", הזכיר הנשיא לשומעיו.
פתפותי ביצים
העוצמה הכלכלית מתיישבת עם טענתו של הנשיא לעוצמה בינלאומית.
הקדמתי ואמרתי לכם, שהדיבורים על שקיעתה הכלכלית של אמריקה הם פתפותי ביצים (hot air). כיוצא בזה הם הדיבורים על היחלשות אמריקה בשעה שאויביה מתחזקים. ארה"ב היא הארץ החזקה ביותר עלי אדמות. נקודה. היריבים אפילו אינם קרובים. שום ארץ אינה מעיזה לתקוף אותנו או את בעלות בריתנו, מפני שהכול יודעים כי זו תהיה דרכם לחורבן.
לרוע מזלו של הנשיא, שעות אחדות לפני נאומו עצרה איראן שתי ספינות קרב קטנות של ארה"ב במפרץ הפרסי. מה זה היה לאיראנים, אפשר רק לנחש. אולי הם רק שמרו על גבולם הטריטוריאלי, ואולי לשובי הספינות היה חשק לשמוט את הקרקע מתחת לרחשי הפיוס בין וושינגטון לטהרן.
הנשיא לא הזכיר את התקרית, אפילו לא לצד התברכותו בהסכם על הגרעין האיראני, שבזכותו "נמנעה מן העולם מלחמה נוספת".
אחרון? אחרון
למבקרי אובמה יש טענות-נגד כבדות משקל, כמעט בכל תחום שהוא. טוענים רפובליקאיים לנשיאות מתחרים באפיוני גנאי של הנשיא ושל מורשתו. אחד מהם אפילו הציע לאובמה להקדים ולפרוש לפני סוף כהונתו. אבל גם אם אין הוא "לינקולן או רוזוולט", אובמה רשאי בהחלט לטעון שהוא הוביל את ארצו אל חוף מבטחים בזמן סערה. האם המבטחים האלה יספיקו בסערה הבאה? זו שאלה נפרדת.
העובדה המרשימה של הנאום האחרון על מצב האומה הייתה בדיוק זו: זה היה הנאום האחרון בהחלט. באמריקה לא יהיו פוטין, או ארדואן, או צ'אווס, שינסו להערים על החוקה כדי להאריך את שלטונם; או אנגלה מרקל, או טוני בלייר, או בנימין נתניהו, שיתפתו לכוח וייאחזו בקרנות המזבח; או ניקולה סרקוזי, שינסה לחזור לשלטון לאחר שהפסיד אותו. באמריקה המסך יורד, וזהו זה. עוד 370 יום בדיוק, לא אחד יותר, לא אחד פחות.
אובמה מציג
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
