מה יש להם להסתיר?

אף שאיש מחוץ לאוצר ולמשרד הביטחון עוד לא ראה אותו. אפילו לא חברי-הכנסת מהוועדה המסווגת שהתבקשו לאשר תוספת מיידית של 2.1 מיליארד שקל לתקציב הביטחון לפני שבועיים - אפילו להם לא הראו אותו. אבל הוא קיים: מסמך בן כמה עמודים, מלווה בנספחים שנחתם ב-24 בנובמבר על-ידי מנכ"לי משרדי האוצר והביטחון, הממונה על התקציבים באוצר, והיועץ הכספי לרמטכ"ל.

אנחנו יודעים שהאוצר ומשרד הביטחון מנסים להסתיר אותו מהעיתונות הכלכלית, שדורשת לראות אותו לפי חוק חופש המידע. אנחנו יודעים, שהם נעזרים לשם כך בכל תרגיל וטריק בספר החוקים - ושזה ייגמר כנראה, אם לא תהיה ברירה, בפנייה לבית-המשפט.

למה הם מתאמצים כל-כך להסתיר אותו? את התשובה לכך איננו יודעים. לא חייבים להיגרר להסברים קונספירטיביים. אפשר להניח שהסיבה הפשוטה היא - שהמספרים בהסכם אינם סופיים. למשל, הקביעה שהגמלה הממוצעת שיקבל מי שיפרוש מצה"ל פרישה מוקדמת, לא תעלה על 12 אלף שקל לחודש. למשל, ההנחה שמודל שירות הקבע החדש, שנקבע בהסכם, יביא לחיסכון שנתי של 1.5 מיליארד שקל החל משנת 2026, לעומת המודל הנוכחי.

הבעיה במספרים האלה היא, שהם מבוססים על נתוני מערכת הביטחון. באגף התקציבים באוצר העדיפו להסתמך על הנתונים של הצד השני, במקום לבקש אותם מהחשבת-הכללית ומהממונה על השכר באוצר. למה? אולי כי חששו מהדלפות ומפגיעה באמון שנרקם בינם לבין הצמרת הביטחונית. אולי כי ככה הם רגילים להתנהל, כי "המובילות זה אצלם בדנ"א", כפי שאמר הממונה על התקציבים, אמיר לוי.

אנחנו יודעים שלדרגים המקצועיים באוצר יש שורת הסתייגויות עקרוניות ומקצועיות הנוגעות להסכם הזה, ושאפילו הממונה על התקציבים, לוי, שחתום עליו, חשב כמעט עד הרגע האחרון שאפשר היה להשיג יותר. אבל הסגן שלו לענייני ביטחון, דווקא סמך את ידיו על ההסכם.

אנחנו יודעים גם, שראש-הממשלה בנימין נתניהו ומנכ"ל משרדו, מתנגדים להסכם. אנחנו מניחים שלפחות במקרה של נתניהו ההתנגדות לא נובעת רק מסיבות ענייניות, אלא גם משיקול פוליטי-ציני, שמעדיף שר אוצר ושר ביטחון הלופתים איש את גרונו של רעהו, ומתחננים לראש-הממשלה שיכריע ביניהם.

מכאן אנחנו עוברים למה שאיננו יודעים. עד שתושלם בדיקת החשבת-הכללית, לא נוכל לדעת האם, ואם כן, כמה ההסכם הזה חוסך כסף לאוצר המדינה. ייתכן שיחלפו שנים עד שהמשמעויות התקציביות של הסדרי הפנסיה יתבררו באופן סופי - זה הלקח מההסכם מ-2008, שרק היום מתחילים להבין את היקף הטעויות שנעשו בו. לצד הפנסיה, מרחף סימן-שאלה גדול גם על נושא תקציב השיקום - אחת הסוגיות הרגישות והבעייתיות ביותר בתקציב הביטחון כיום.

הבעיה בשיקום איננה במספרים, אלא בכך שהדרגים המקצועיים השאירו לדרג הפוליטי להחליט - האם ליישם את המלצות "ועדת גורן" באופן חלקי או מלא. האם השרים יעמדו בלחץ הארגונים הנהנים מקרן-השפע של אגף השיקום, או שיעשו סוף-סוף סדר בפצצת הזמן הזו?

ועדת גורן לבחינת זכאות לסיוע מאגפי השיקום", בראשות השופט בדימוס אורי גורן, הוקמה ע"י הממשלה כדי לבחון את תקציב העתק של אגף השיקום במשרד הביטחון, ולקבוע מספר קריטריונים שבעזרתם תוכל הממשלה להחליט על קיצוץ בתקציב אגף השיקום.

בשורה התחתונה, אנחנו יודעים שההסכם הזה מבטא שינוי מדיניות עמוק. במשך שנים דגל האוצר בתורת לחימה של הפעלת לחץ חיצוני תמידי על מערכת הביטחון, להתייעל. האסטרטגיה הזו כשלה: בסופו של דבר, מערכת הביטחון קיבלה את כל הכסף שדרשה, אבל באופן לא מתוכנן שגם גרם נזק קשה לניהול התקין. הממסד הביטחוני הרבה יותר חזק, מקצועית, פוליטית, וציבורית מאגף התקציבים, שיכול רק להפריע לו ולתקוע לו מקלות בגלגלים.

האסטרטגיה החדשה אומרת, שהאוצר ייכנס פנימה, לתוך הנגמ"ש, וינסה לשנות דברים מבפנים. אם המדיניות הזו תצליח, היא יכולה להניב לאוצר ולמדינה הישגים גדולים וממשיים. אך הסכנה היא, שהאוצר יהפוך שותף לדבר עבירה של מערכת הביטחון, ויפעל יחד איתה כדי להסתיר מהציבור טעויות, ליקויים ומחדלים.

גילוי ההסכם שנחתם ב-24 בנובמבר, בין משרד האוצר למשרד הביטחון, הוא במידה רבה מקרה הבוחן הראשון של העידן החדש.