מפתחות הצוללת

בשביל המורל. אין כמו 2,100 טון של מכונת מלחמה עשויה פלדה תוצרת גרמניה כדי להעלות את המורל הלאומי אחרי שבוע חיפושים של מחבל בודד עם תת-מקלע ליגה ג' שהתחבא כל הזמן הזה ליד ביתו. כמו גבר שחומק אל מחלקת כלי העבודה כדי לאחוז לרגע במסור חשמלי שלעולם לא ישתמש בו, טיפסו אל סיפונה של הצוללת "אח"י רהב" נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל והטסטוסטרון. הרבה מההורמון הזה זרם שם ביום החג הזה, פיצוי על האימפוטנציה בשוטף.

ראשונים בעוני. מעט מאוד מדינות מערביות, אם בכלל, עורכות קבלת פנים לאומית כל כך למערכת נשק חדשה. חסרה הייתה רק קריינית החדשות של צפון קוריאה כדי להשלים את התמונה. אבל ישראל היא לא ככל המדינות המערביות, ולא רק בגלל אילוציה הביטחוניים. הנה, דוח חדש שפרסם השבוע OECD הציב את ישראל במקום הראשון והמפוקפק בכל הקשור לשיעורי העוני במדינה. ישראל הצליחה לעקוף הפעם אפילו את מקסיקו, טורקיה וצ'ילה. הצוללת הישראלית, נקרא לה אח"י בנימין, שועטת אל המצולות זה שני עשורים, אבל זה רק סימבולי שנתניהו עדיין ראש הממשלה כדי לראות את זה סופסוף קורה. חזון הופך למציאות.

חזן והמגדלור. טקסים צבאיים עיטרו את נופיה של ישראל עוד מראשית ימיה. המדינה קידשה את העליונות הביטחונית והטכנולוגית כדי לשרוד בסביבה עוינת, אבל בצד המיליטנטיות הטבעית שנגזרה מן המציאות הזו ישראל של פעם תמיד שאפה להיות גם מגדלור של תרבות, מדע ודמוקרטיה. מול המגדלור הזה נותרנו עם רצפת האספלט של חניון הכנסת, עם עוד סרטון של אורן חזן שהופך את "טיסת השוקולד" לסוגה עלית, עם רדיפה מקרתיסטית של ארגוני זכויות אדם, הסתה ואלימות. אם הפרלמנט הישראלי ממשיך לייצר את החומר הרדוד והעלוב ביותר שניתן לדמיין, מה לנו לזעוק על יותר מדי ביקיני בטלוויזיה.

מדליק המשואה. זה כנראה לא מקרי במיוחד שבמדינה שבה שיעור העוני הוא הגבוה ביותר מקרב המדינות המפותחות, רמי לוי זכה להדליק משואה. לא צריך היה לקרוא מילה מהטענות שפרסם השבוע בכיר לשעבר בחברה שלו כדי להבין על איזה מעסיק מדובר. לוי, נזכיר, התנגד בעבר למהלך שנועד להחיל על כל רשתות המזון הסכם קיבוצי עם תנאים מעט טובים יותר עבור העובדים שאינם מאוגדים. מה היה בהסכם? תוספת ותק של 1% עלוב בשנה, שי לחג, משכורת 13 וקרן השתלמות אחרי שלוש שנות ניסיון. גם בעניין העלאת שכר המינימום לוי גמגם וזגזג בין תמיכה להסתייגות, אבל ההתנהלות הבוטה ביותר שלו הייתה רק לאחרונה בחברה אחרת שבבעלותו, ביכורי השקמה. לוי, חמוש בעורכי דין שצברו קילומטראז' רציני בניסיון לשבור את רוחם של העובדים בענפים שונים במשק, ניסה לדכא את מהלך ההתאגדות בחברה. ביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע סבר שההחלטה לסגור את ביכורי השקמה ולמזג אותה לתוך רשת המזון של לוי נבעה מהרצון לשבור את ההתארגנות. בין היתר קבע ביה"ד כי החברה התנכלה למובילי ההתאגדות וניסתה לפטר שניים מהם. וזה האיש, מכל המעסיקים במשק, שנבחר להדליק משואה ביום העצמאות. למה? כי הוא מוכר בזול. ובמציאות שבה מקדשים את המחיר לבדו, אף אחד לא מסתכל על העובד מאחורי העוף בשקל.

שלמות פנימית. בין הנפיחות של נוחי דנקנר לזחיחות של השף הצעיר דיוויד פרנקל, האחרון הצליח להרגיז אותי יותר. אבל אז קרא הדבר הזה שיועצי תקשורת מגדירים לעתים פיגוע המוני: דנקנר התראיין לעיתון. בשיחה עם ניר גונטז' מ"הארץ" הוא אמר באלה המילים: "אני מרגיש עם עצמי כל הזמן טוב מאוד ובשלמות אישית פנימית יוצאת מן הכלל. למשל: אין לילה בכל השנים האחרונות שאני מדיר שינה מעיניי אפילו לדקה". הבנתם את זה? לאיש חובות עתק, את "מעריב" הוא חיסל סופית על כל יושביו כאילו היו כלים על שולחן שחמט, ובכל הזמן הזה לא הייתה לו אפילו דקה אחת של נדודים בלילה? או שדנקנר מתעקש לאמץ פאסון מזויף או שהאיש קבע סטנדרט חדש לניתוק. שבת שלום.