סובלים בעבודה? תעזבו!

רבים התירוצים שאנשים מספקים לעצמם כדי להצדיק הישארות בעבודה שהם סובלים בה. הנה כמה מהם.

"עבודה היא חלק מהחיים שלא אמורים ליהנות ממנו"

אנשים אומרים לעצמם שהעבודה היא לא עניין של בחירה, ושמטרתה אינה להסב להם אושר או הנאה. זהו אמצעי להשגת מטרות כפרנסה, מילוי הזמן בעשייה, תרומה לחברה ועוד.

לא ברור מי הביצה ומי התרנגולת בגישה הזאת. יתכן שלאנשים שמסתכלים כך על העבודה ועל מקומה בחייהם יש, מלכתחילה, ציפיות נמוכות ממנה. לחלופין, יתכן שאנשים מקטינים במתכוון את ציפיותיהם מעבודתם, כדי להצליח לחיות בשלום עם העובדה שהם סובלים בה.

התירוץ הזה מתקשר להנחה בסיסית שאצל כולם זה כך, ושרק מעטים באמת נהנים מעבודתם.

"אני לא מספיק טוב בשביל למצוא משהו טוב יותר"

אצל אחרים התירוץ הוא רק כיסוי. הסיבה האמיתית להישארות במקום שרע להם בו היא ביטחונם העצמי הירוד. הם לא מאמינים שהם מספיק יצירתיים, מוכשרים, כריזמטיים, טובים בעסקים, מנוסים או ייחודיים ביחס לאחרים, בשביל להתקבל לעבודה אחרת.

לעתים האמונות הללו משולבות עם נטייה גבוהה לפרפקציוניזם, עד כדי כך שהאנשים הללו מסתפקים בהצלחתם בעבודה שאינם אוהבים, ולא מעזים לחשוב על שינוי שעלול להיות כרוך בכישלון.

"רע לי, אבל אין לי מושג מה יעשה לי טוב"

אחרים מודים שרע להם, מאמינים שמגיע להם ליהנות בעבודתם, ומבינים שעליהם לערוך שינוי בחייהם לשם כך, אך יש להם בעיה: הם אינם יודעים היכן נמצאת תשוקתם ואיזו עבודה אחרת באמת תלהיב אותם.

בדומה להם, ישנם אלה שתשוקתם מצויה בחלופות רבות מדי לעבודה, ולעתים כאלה שאין ביניהן כל קשר. קשה להם להתמקד ולבחור את העבודה האחת הנכונה בעבורם, זו שלא יסבלו בה ושאולי אפילו תסב להם אושר. בשל כך, הם פשוט מוותרים מראש על העיסוק באפשרות לעזוב ולמצוא עבודה אחרת.

"אני עסוק מדי ולא רוצה להקריב את הזמן הפנוי שלי"

והנה התירוץ הנפוץ ביותר. "המרוץ" הזה שנקרא "חיים". זה שלא מאפשר לנו לעצור לרגע כדי "לחשב מסלול מחדש". אנחנו כל כך עסוקים בעבודתנו ובשאר מטלות חיינו - למי יש זמן לחשוב על אושר? הזמן היחיד שאולי יבוא בחשבון הוא זמן הפנאי, ואותו רוב האנשים לא אוהבים להקריב, למשל, בצורת לימודי ערב.

אז איך פותרים את המועקה שמתעוררת לאור תחושת האין-זמן? על ידי אמירות מרגיעות: "יהיה בסדר, דברים בטח ישתפרו בעבודה", "פעם היה פה טוב, אולי זה עוד יחזור", או האמירה השגורה מכול - "מתישהו אגיע לזה"; אך כלל לא בטוח שמי שאומר זאת לעצמו באמת מאמין לזה.

"לא ישתלם לי לעזוב"

לבסוף, ישנם אלה שמנהלים עם עצמם משא ומתן לגבי עזיבה אפשרית, ומשכנעים את עצמם שהיא לא תשתלם להם.

למשל, משום שאם יעזבו, מנהלם השנוא ירגיש תחושת ניצחון (שאינם מעוניינים לספק לו). או למשל מפני שהתפטרות תזיק להם בתהליך חיפוש העבודה: איך יציגו זאת למראיינים? האם יצטיירו כתבוסתניים שנוטשים כשקשה?

וכמובן, מי מבטיח להם משכורת, הטבות ומעמד כשלהם כעת? האם הם מוכנים לשלם את מחיר העזיבה? ומה יהא עליהם מבחינה כלכלית אם ייקח להם זמן רב למצוא עבודה?

התירוצים הם אשליה

הביטחון התעסוקתי חשוב, וכדי לערוך שינוי יש להקריב זמן ולעתים גם כסף (משמע - אי אפשר לעשות זאת בלי חסכונות), לעשות חושבים, ולהתכונן כהלכה. אולם כל זאת לא מצדיק אומללוּת.

האומללות בעבודה לא נעלמת. ברוב המקרים היא רק הולכת ומתגברת. רעיון ההפרדה בין "העובד" לבין "האדם שהוא" הוא אשליה. גם אם אדם הסובל בעבודה ימלא עצמו בשעות הפנאי בשלל תחביבים מרתקים, הוא לא נחלק לשניים. הוא עדיין אותו אדם סובל ונואש.

אין הצדקה לעבודה שגורמת לסבל. התירוצים אולי נשמעים כמו אי של שפיות, אך הם אינם כאלה באמת. הם רק הצדקה עצמית רגעית להיסוס הבלתי-פוסק ולקיפאון.

אם אתם מזדהים עם אחד מאלה (או יותר), אולי הגיע הזמן לעשות סוף לתירוצים:

■ אתם חשים שהעבודה שלכם פוגעת בשמחתכם וגורמת לכם ללחץ ולתחושה פיזית ירודה שלא חשתם בעבר. אתם סובלים עד כדי כך, שהפרודוקטיביות והביצועים שלכם נפגעים.

■ החברה שאתם עובדים בה שוקעת, בוודאות.

■ אתם לא מחבבים איש סביבכם. לא את הבוס, לא את הקולגות, לא את העובדים שלכם ואפילו לא את הלקוחות.

■ אתם לא מתחברים ערכית לתרבות הארגונית, לא מאמינים במה שהחברה עושה, או שערכיה מתנגשים עם ערכיכם עד כדי כך שאתם חשים דיסונאנס וסלידה עצמית על כך שאתם עובדים בה.

■ יכולותיכם עולות על הדרישות מכם עד כדי כך שאתם חשים משועממים ומבוזבזים, וכבר אין לכם לאן להתקדם בחברה.

■ הדרישות מכם גדלו משמעותית מבלי שהדבר יתבטא בשכרכם. אין עם מי לדבר בעניין, נראה שזה לא ישתנה, ואתם מתוסכלים עמוקות.

■ לא מקשיבים לכם ולרעיונותיכם, ואינכם זוכים להכרה המגיעה לכם, אף על פי שכבר ניסיתם לגרום לכך בדרכים שונות.

■ אתם מרגישים שאתם עובדים יותר מדי ביחס לדרוש במשרתכם או לנהוג במקצועכם, ושהיא לא מאפשרת איזון בין העבודה לחייכם הפרטיים, בלא הצדקה.

■ מתייחסים אליכם בצורה שלילית עד כדי התעללות של ממש.

יעל מהודר היא יועצת ארגונית ומומחית לקריירה ולניהול. מאמריה מבוססים על הידע והניסיון שרכשה בתהליכי ייעוץ ופיתוח מנהלים בארגוני היי-טק ותעשייה, ולאנשים פרטיים. המאמרים מיועדים להעשרה, אינם תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליהם ככאלה. מוזמנים לדבר עם יעל במייל yaelmehoudar@gmail.com או בפייסבוק .