מלכודת הזוגות הצעירים

כשכבשו הפרסים את אתונה בשנת 480 לפני הספירה, התקבלה במועצת העיר החלטה מוזרה: לאסוף את התושבים ולגלות מרצון לאתר זמני באי סלמיס. מאחורי המהלך עמדה תפיסת המנהיג תמיסתוקלס, שאם רוצים להגן על "עיר", לא צריך להתבצר בחומותיה, אלא לעבור איתה למקום אחר.

עיר אינה בתי המגורים, לא הרחובות, ואפילו לא הכיכר המרכזית, עיר היא התושבים שגרים בה.

המתכננים והבונים של העיר החדשה חריש, משקיעים תשומת לב רבה בסגנון הבינוי, בשאיפה שלא לחזור על טעויות שנעשו בערים אחרות, אבל הם לא הפנימו את הלקח המר מהטעויות שעשו ערים אלה שנהו בתחילתן דרכון אחר "משפחות צעירות". 

מקימי העיר החדשה רוצים להימנע מהפרדת שימושים שמכתיבה חיים צמודי מכוניות פרטיות, שאינם בריאים, מעמיסים על יוקר המחיה האישי ועל ההוצאה הציבורית בתחזוקת תשתיות. 

ברוח זו למשל הצהיר בעבר מהנדס העיר כי לא יקים בחריש קניון ענק, אלא ישאף לפיתוח רחובות מסחריים. זו גם תכלית הכוונות להקים תשתיות לתחבורה מתקדמת שתעודד ניידות פנים-עירונית באופניים וברגל, ויוזמות לניהול תחבורה שיתופית לתנועה אל העיר וממנה.

אפשר שבהיבט הבינוי הוטמעו בחריש לקחי איוולת העבר, אבל עיר אינה רק בנייניה.

מפקד התושבים לעתיד שנעשה בחריש מציג תמהיל אחיד: זוגות בעשור השני והשלישי לחיים, בעלי השכלה אקדמית ועם ילדים. ראשי ערים אוהבים (כמובן) "זוגות צעירים", ולא מבחינים במלכודת שטמונה בהם. עבור עיר שכל אוכלוסייתה כזו, המשמעות היא יציאה המונית לעבודה בבוקר, חזרה המונית בין ערביים הישר אל ארוחת הערב, מקלחות, השכבות ואפיסת כוחות מול הטלוויזיה. אורח חיים כזה ל-80% מתושבי העיר גוזר על חוצות העיר ריקנות משמימה, להוציא כמה רגעי נחת בשעות אחר הצהריים המוארות אבל אינן חמות מדי (חלונות זמן קצרים ונדירים במזג האוויר הישראלי בפתח ואדי ערה), בגני השעשועים.

מסחר עירוני יציב ומגוון זקוק לאנשים ברחוב שצורכים מגוון שירותים לאורך כל היום. זה לא יקרה אם כל תושבי חריש יהיו זוגות וילדיהם הצעירים. לשם כך צריך להביא אליה פנסיונרים ורווקים, שיפרנסו את מקומות הבילוי והמסחר גם בשעות הבוקר, הערב והלילה. רק כך עסקים ישרדו, ויוכלו לשרת גם את הזוג הצעיר הטרוד בדרך כלל, בערב שבו סבתא, הגרה סמוך, באה לעשות בייביסיטר.