האיום האמיתי על המדינה

איומי מלחמה וטרור ליוו את המדינה מאז הקמתה והיוו את הסכנה העיקרית להמשך קיומה בשנותיה הראשונות. למרות חיבת הפוליטיקאים להמשיך ולאיים גם כיום בסכנת האויב החיצוני, שמאיים להשמיד אותנו, האמת צריכה להיאמר - לישראל אין כיום סכנה קיומית אמיתית מצד אויביה.

מה שבאמת עלול לרסק את ישראל ולחסלה הוא סרטן השחיתות. לו היו מושקעים שברירי אחוזים תקציביים והתבטאויות-נגד בנושא השחיתות, כפי שנעשה בענייני הביטחון - מצבנו היה טוב בהרבה.

אנשים רבים אינם מודעים לסכנות שבשחיתות, ומתייחסים לכך כאל עוד עבירה פלילית בספר החוקים. תפיסה זו בטעות יסודה. השחיתות אינה עוד עבירה פלילית ועוד הפרה של אחד מסעיפי חוק העונשין. השחיתות היא תופעה פלילית-חברתית מסוכנת, בעלת מאפיינים של מחלת הסרטן: היא שולחת גרורות ומכרסמת בכל הגוף עד לחיסולו.

בשלביה המתקדמים, השחיתות מערערת את הלכידות החברתית ומרסקת את אמון הציבור במוסדות המדינה. בסופו של דבר, היא יוצרת מדינת אנרכיה או כזו הנשלטת על-ידי חונטה, בסגנון העולם השלישי.

האם הציבור הרחב בישראל מודע לעובדה כי ישראל מוגדרת כיום כמדינת עולם שלישי לכל דבר?! די אם נעיין במדד השחיתות העולמי ((CPI - corruption perception index, שבו ממוקמת ישראל במקום ה-37, כאשר אפילו איחוד האמירויות וקטאר מדורגות כמדינות פחות מושחתות מאיתנו.

נכון, המאבק הסיזיפי לשרידות קיומית בישראל הולך ונעשה קשה, יוקר המחיה המקומם והפערים החברתיים העצומים מקהים את יכולתו של הציבור הרחב להתמודד ולהיאבק גם בתופעת השחיתות, אבל על המצע הזה של "עייפות קיומית" ממשיך ומשגשג כאן הנגע הזה.

אז מה ניתן לעשות? במלחמה, כמו במלחמה, על מנת להיאבק בשחיתות דרושה מערכה בת 4 שלבים: הכרה בתופעה, הוקעה פוליטית וחברתית, חינוך וענישה.

יש להכיר בעובדה שהשחיתות או הפוטנציאל לשגשוגה מצוי בכל מקום, זולת אולי במערכת המשפט. גורמיה העיקריים הם: תאוות-בצע וביורוקרטיה. כך למשל, ברגע שלהוציא היתר בנייה לוקח שנה וחצי, ולשנות תוכנית בניין עיר לוקח 5 שנים - תמיד יהיו כאלה שישלמו למאכערים כדי לקצר תורים ולעקוף חסמים ביורוקרטיים.

הוקעה פוליטית - היו רק מעט נאומים והתבטאויות של ראשי הממשלה ושל נשיאי המדינה במאבק נגד השחיתות. המדינה חייבת להעמיד נושא זה בראש סדר העדיפויות שלה, והדבר חייב לבוא מלמעלה. בעקבות הוקעה פוליטית, תגיע גם ההוקעה החברתית בצורת חשיפת מקרי שחיתות והתגייסות נחרצת של כלי התקשורת לגינוי ולחשיפה פומבית של התופעה.

יש לחנך ילדים החל מבתי-הספר היסודיים, בשיעורי חינוך ואזרחות, על הסכנה של השחיתות לקיומה של מדינה דמוקרטית, ולהחדיר בהם את ממדיה המסוכנים של התופעה. הילדים של היום הם אזרחיה וגם מנהיגי העתיד של המדינה בדור הבא.

הענישה על מקרי שחיתות חייבת להיות חמורה וחסרת פשרות. אין דומה ראש עיר הלוקח שוחד, ובכך גורם נזק למאות אלפי אנשים, לגנב או פורץ הגורם נזק לאדם או למשפחה אחת, שגם זה חמור בפני עצמו. את נגע השחיתות צריך לעקור מהשורש, ולמעט ב"ענישה מתחשבת". בכך יועבר המסר הראוי והמרתיע לכל מושחת בפוטנציה.

במקביל, עלינו לשמור מכל משמר על מערכת המשפט כמערכת טהורה. יצוין כי אף שנחשפנו עד עתה לשחיתות כמעט בכל מוסדות השלטון, כולל משטרה ופרקליטה בדרג רם-מעלה, הרי שכאן בניגוד לארה"ב - "הדמוקרטיה הגדולה מכולם" - שבה שופטים מכהנים מואשמים בקבלת שוחד ובעבירות שחיתות אחרות - למזלנו הטוב, מערכת המשפט בישראל היא המעוז האחרון שאליו הציבור נושא עיניו.

אנו מצויים במלחמה גורלית על עתידנו. אם המדינה לא תתגייס כולה - לרבות המערכת הפוליטית, התקשורתית ומערכת החינוך - למלחמת חורמה בשחיתות, השחיתות סופה שתרסק את ישראל, ותדרדר אותה מטה, אף יותר נמוך ממיקומה הנוכחי בדירוג השחיתות העולמי.