קורצים לעולם העסקים

כל כך הרבה רצון טוב בישר ב-48 השעות האחרונות את הסרת העיצומים הבינלאומיים על איראן עד שהיה אפשר לטעות ולהניח יד מכוונת, אולי של מפיק הוליוודי (ברק אובמה לא היה מגיע לבית הלבן בלי עזרתם הפעילה של מפיקים כאלה).

איראן משחררת עשרה חיילים אמריקאיים רק 14 שעות לאחר ששבתה אותם, במי החופים שלה, ולאחר שהשפילה אותם, הפיצה את הודאותיהם המוקלטות, וחילקה את הצילומים של מעמד כניעתם. אחד מהם עיטר את מלוא העמוד הראשון של ביטאון החיזבאללה בלבנון.

איראן משחררת ארבעה אסירים בעלי נתינות כפולה, אמריקאית-איראנית, שהשליכה לכלא בתואנות-שווא של ריגול ושל חבלה. אחד מהם היה חבוש במשך חמש שנים, אחר הוא כתב ה"וושינגטון פוסט", שלישי הוא כוהן-דת אוונגליסטי שעזר לממן בית יתומים איראני.

מליצי היושר של ההסכמים עם איראן מברכים את עצמם על הרוח החדשה הנושבת משם. ואמנם, מי יכולים להתלונן על עצם שחרורם של החיילים? האין הוא עדיף על פני שבי ארוך-מועד, כמו זה של 66 הדיפלומטים האמריקאיים באיראן, בין אוקטובר 1979 לינואר 1981, שהשפיל את אמריקה עד עפר? האין הוא עדיף על מבצע צבאי, כמו הפשיטה האמריקאית לחילוץ ספינת סוחר מידי הקמר רוז* בקמבודיה ב-1975, שהניב את שחרור הצוות, אבל עלה לאמריקאים באבדות כבדות?

דובר הבית הלבן לגלג בסוף השבוע שעבר, כי רק הרפובליקאים מצטערים על הסיום המהיר של פרשת השבי. הוא כנראה צודק. אבל מותר לנחש שהרפובליקאים יעשו שימוש בצילומי ההשפלה בחודשים הבאים, כדי להגביר את הספק ברצינות מדיניותו של ממשל אובמה במזרח התיכון.

סבלנות הברזל

בווינה, מזכיר המדינה ג'ון קרי בירך את עצמו, את אמריקה, ואת "בעלות בריתנו במזרח התיכון", על השיפור המסיבי של ביטחונן ושל שלומן לרגל השעיית התוכניות הצבאיות הגרעיניות של איראן למשך עשר שנים. הוא הוסיף בעונג מיוחד, שעתה זה חתם במו ידיו על המסמכים, המסיימים אותן סנקציות שמחלקת המדינה מופקדת על מימושן.

נשיא איראן רוהאני, האיש שחיוכיו הנעימים השיקו את העידן החדש ביחסי ארצו עם הדמוקרטיות המערביות, בירך את "העם האיראני הגדול" על סבלנות-הברזל שלו. עכשיו העם הגדול רשאי לחוג את ניצחונו, צייץ הנשיא. צילומים רשמיים הראו את רוהאני בחברת בעל הבית האמיתי, האייאטוללה חמנייאי. המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית נראה יושב, הנשיא נראה עומד. איזו תזכורת גראפית על הייררכיה ועל סדרי-שלטון.

הבאנו איירבוס עליכם

במערב אירופה, הזקוקה עד ייאוש למקומות עבודה חדשים, הריר כבר נוזל. החדשות מטהרן מדברות על תוכנית איראנית לרכוש 114 מטוסי איירבוס, מאה-וארבעה-עשר. שר החוץ של בריטניה קורא לאנשי העסקים של ארצו למהר ולמצוא שווקים ושותפים באיראן. רק בעולם העסקים האמריקאי לא לגמרי ברור מה יקרה, כי האיסורים על שיתוף טכנולוגיה ומידע בעינם עומדים. האירופים מתכננים לעקוף את האמריקאים. ה"וול סטריט ג'ורנל" מייחס למנהל בלשכת המסחר הגרמנית-איראנית את הרעיון להשתמש בארבעים בנקים פרטיים בגרמניה, עם חשיפה מוגבלת מאוד לארה*ב, כדי לעשות עסקים עם איראן.

גם אם ההישג היחיד יהיה חזרה אל הימים שלפני העיצומים, לפני חמש שנים, היקף הסחר האירופי עם איראן יגדל כמעט פי שלושה. תמיד קשה לעמוד בפיתוי של שוק בתולי בעל 80 מיליון צרכנים. אבל כאשר האטה נרשמת כמעט בכל מקום, ומתארכות והולכות חרדות סין והבורסה האמריקאית, לא קשה לנחש מה היו האירופים רוצים לעשות מיד: לשכוח מפוליטיקה, ולעשות עסקים.

להודו אין סנטימנטים

לא רק האירופים. הודו מתכוננת לקראת פריצת הסכר. יש לה יחסים היסטוריים הדוקים מאוד עם איראן, הרבה לפני המהפכה האסלאמית, אבל גם בעקבותיה.

איראן מתכננת להגדיל בחצי מיליון חביות את יצוא הנפט היומי שלה, ו"מקור איראני בכיר" אמר השבוע לסוכנות רויטרס, שכמעט חצי הכמות הזו תישלח להודו.

ההודים רוצים אפילו יותר. מספר המכוניות הנמכרות בהודו גדל ב-10% בשנה, יותר אפילו מאשר בסין. צריך למלא את מכלי המכוניות האלה, ואין נוחה יותר מאיראן הסמוכה. כל זה יהפוך את הודו ליעד היצוא הגדול ביותר של איראן, עם תוצאות פוליטיות ואסטרטגיות בלתי נמנעות.

שרת החוץ של הודו, סושמה סוואראג', פותחת היום ביקור בישראל. אפשר שראש הממשלה בנימין נתניהו יבקר בקרוב בהודו. נשיא המדינה ראובן ריבלין עומד להגיע לשם. תוכנית כלשהי קיימת למסע של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, לישראל.

אבל מוטב להבין שהודו, מעצמה כלכלית מגיחה, עדיין לא הגיעה אל בשלות בינלאומית מלאה. יחסים דו-צדדיים ואינטרסים כלכליים מאפילים אצלה כמעט לחלוטין על כל עניין אחר. היא נענתה בחוסר חמדה למשטר הסנקציות הבינלאומיות נגד איראן, אבל היא להוטה להשתחרר מהן, ולהרחיב מאוד את הסחר משני צדי הים הערבי.

חזרת איראן אל שוקי האנרגיה היא אולי סיבה למסיבה בטהרן, אבל לא ברוסיה, לא בסעודיה, לא בוונצואלה, לא בניגריה. החזרה האיראנית הורידה כבר את מחיר חבית הנפט למטה מ-30 דולר. בהצמדה לאינפלציה, זה מחיר הגבוה רק במקצת מזה שהיה ערב משבר האנרגיה הגדול של 1973. "תור זהב לעם האיראני", הכריז הנשיא רוהאני. הוא הגזים. אולי "תור ארד" הוא אפיון קצת יותר מוצלח.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny