גזברים חסרי מעוף

כמו בשפעת עונתית שוב מתלקחת קטטה בין מערכת הביטחון למשרד האוצר סביב פרויקט העתקת יחידות התקשוב ובסיסי המודיעין של צה"ל לנגב. וכרגיל, פרויקט לאומי בעל השלכות רוחב מקרו-כלכליות ומקרו-חברתיות, נופל קורבן למאבקי כוח פקידותיים. קצת קשה להאמין, אך הביורוקרטיה הישראלית הפכה להיות "קבוצת וטו", אשר בעצם שליטתה במהלכי הביצוע, קובעת את סדר העדיפות הלאומי בלי שנבחרה לכך.

רבות נכתב על פיתוח הנגב, ובין היתר גם על-ידי, אבל הבעיה הולכת ומחריפה. מצד אחד, ראש-הממשלה בנימין נתניהו הצהיר לאחרונה, כי בתוך עשור באר-שבע תהיה למטרופולין של חצי מיליון נפש, הודות, בין השאר, למנוע הצמיחה של העתקת בסיסי צה"ל לנגב. מצד שני, המהלך מטורפד על-ידי פקידי משרד האוצר. אותם "פקידים מטרפדים" אינם נושאים באחריות, ולפיכך לא ישלמו מחיר על ההחלטות השגויות שעשו, שחלקן יבואו לידי ביטוי במשמרת אחרת.

הואיל והמהלך כולו נשען על תגובת-שרשרת כלכלית, שבה כל חוליה ניזונה מקודמתה, האטה או עיכוב בהעברת קריית התקשוב, משליכה על הפיתוח הכלכלי הקיים והעתידי בנגב.

קצת היסטוריה. באוגוסט 2008 התקבלה החלטת ממשלה, שאישרה את העברת יחידות אגף התקשוב לפארק הטכנולוגי בבאר-שבע. הרעיון המכונן מאחורי פרויקט זה, התבסס על העתקה גיאוגרפית ופונקציונלית של יחידת לוט"ם, המובילה טכנולוגיה-עילית באגף התקשוב, יחידות חיל האוויר, ובסמ"ח (בית-הספר למקצועות המחשב), לקמפוס טכנולוגי אחוד בבאר-שבע.

מהלך שמפגיש אינטרסים לאומיים

הנחת העבודה הייתה ועודנה, כי המהלך יביא להעצמת האפקטיביות התקשובית של צה"ל על-ידי התחדשות תשתיתית, לצד יצירת פתרונות תקשוב באמצעות קמפוס טכנולוגי מודרני ואחוד. בנוסף, היה ברור, כי למהלך זה יהיו גם משמעויות רוחביות חשובות על פיתוח הנגב, שבו קמה כבר "עיר הבה"דים" ליד ירוחם. כמו כן, להחלטה היה היגיון עסקי - צה"ל יפנה שטחי נדל"ן יקרים במרכז הארץ, הדרושים להקמת יחידות-דיור במדינה השרויה במצוקה קרקעית.

פרויקט מעבר התקשוב ובסיסי המודיעין דרומה, מבוסס גם על חיבור יחידות-העילית הטכנולוגיות של צה"ל לשחקנים אחרים בפארק ההיי-טק הדרומי - ענפי התעשייה, האקדמיה והחברות הרב-לאומיות. גורמים אלה מפתחים יחד אקו-סיסטם ייחודי המהווה מכפיל כוח כלכלי ברמה האסטרטגית.

אך אף שמהלך זה מפגיש אינטרסים לאומיים משמעותיים ביצועו נתקל בקשיים רבים. מבקר המדינה קבע בדוח האחרון שלו, כי מאז החלטת הממשלה על תוכנית לאומית אסטרטגית לפיתוח הנגב, לא סוכמה מסגרת תקציבית להעברת יחידות אמ"ן ואגף התקשוב, ועד היום קיימת מחלוקת עקרונית בין משרד הביטחון לאוצר, ולמרות החלטת ממשלה מחודש ינואר אשתקד, כי תקציבי העברת היחידות לא יהיו חלק מתקציב הביטחון אלא כתקציב נפרד, עוד לא נרשם פתרון משביע רצון.

דוח המבקר גילה גם פערים גדולים באשר לנתונים על היקפי התקציב שהועברו בשנים 2014-2012 לתקציב הביטחון בעבור המעבר לנגב, כאשר כל אחד מהמשרדים מציג תמונת מצב שונה לחלוטין.

האוצר - החשוד המיידי

במאבק בין מערכת הביטחון לאוצר, נטייתי היא לראות באוצר את החשוד המיידי. הסיבה לכך נעוצה בהיסטוריה. כמעט כל פרויקט לאומי חשוב בעשורים האחרונים היה קורבן לניסיונות טרפוד של האוצר, בדרך כזו או אחרת. מהקמת שדה-תעופה בינל' נוסף, ועד הקמת מתקני ההתפלה. מפיתוח הרכבת - שהאוצר התעקש שאין לה הצדקה כלכלית - דרך פרויקטי תחבורה מרכזיים ועד פיתוח אנרגיות חלופיות.

כמעט תמיד, גישת האוצר הייתה צרת אופקים, גזברית וחסרת מעוף. העיקר שהמספרים יסתדרו בסוף. מעניין, שברוב המקרים התברר בדיעבד, כי לפרויקטים השונים הייתה הצדקה כלכלית וחברתית כאחת. נתאר לעצמנו, למשל, את ישראל פועלת כיום ללא מתקני התפלה.

עם כל הכבוד לתחושת השליחות של נערי האוצר, שלפיה הם שומרי-הסף ונוטרי הקופה הציבורית, תפקידם הוא לתרגם את החלטות הממשלה והכנסת, למעשים. אמנם חולשת הרשות המבצעת בשנים האחרונות יצרה ואקום שאליו נכנסו רשויות אחרות (הרשות השופטת, למשל), והועצם כוחה של הביורוקרטיה, אבל זה תהליך מסוכן שיש לרסן אותו, כדי למנוע סילוף של רצון הבוחר. יש כאן חתירה תחת אושיות הדמוקרטיה, שבה סדר-היום הלאומי אמור להיקבע על-ידי נבחרי הציבור ולא על-ידי הדרג הפקידותי.

על ראש-הממשלה ושר הביטחון "לדפוק על השולחן" ולדרוש את קידום ביצוע פרויקט התקשוב והעברת בסיסי המודיעין, לפי הלו"ז המקורי שנקבע. רק הם יכולים לעשות זאת, משום שהם מצוידים בראייה כוללת - ביטחונית, כלכלית, חברתית, ושל כל מעגלי הפיתוח האזורי. זה נכון לפרויקט ייחודי זה וגם לפרויקטים אחרים - על הדרג הפוליטי לתבוע מחדש בכל פעם את זכותו וחובתו לנהל את המדינה.

החזון שעומד בבסיס העתקת יחידות התקשוב ובסיסי המודיעין דרומה, הוא חשוב - הן לצה"ל והן לחזון פיתוח הנגב - מכדי שייפול קורבן לתככים ביורוקרטיים. המעבר לנגב של יחידות עילית מבצעיות-טכנולוגיות, המשולב בחזון הלאומי של פיתוח הנגב, הוא מהלך אסטרטגי רב-חשיבות, שבו כולם מנצחים - הצבא, הנגב, הכלכלה האזורית והלאומית, והחברה הישראלית. אסור להרשות שחזון כה חיוני יטורפד שוב.

הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת "לוצאטו את לוצאטו", חברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ויו"רית עמותת יחדיו