"אם מישהו היה מזמין אותי להופיע ברמאללה, הייתי נוסע"

אני מרגיש במופע החדש כמו שליח של פיצה", ממחיש מיכאיל ברישניקוב בדרך מעט מפתיעה את תפקידו ביצירה החדשה שהוא מעלה בימים אלה בארץ: "ברודסקי/ברישניקוב". הרקדן והיוצר האגדי שגם בגיל 67 אינו מפסיק לחקור את גבולותיו כאדם וכרקדן, מעלה כעת יצירת סולו תיאטרלית, לא פשוטה לעיכול, המבוססת על שיריו של המשורר הרוסי יוסף ברודסקי, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1987, שהיה גם חבר קרוב של ברישניקוב.

"אני רק מגיש לך את האריזה ואת זאת שצריכה לפתוח, לאכול ולהחליט אם זה טעים לך", הוא שב ונדרש לדימוי הססגוני בראיון ל-G. "חשוב לי להעביר את הטקסטים באופן הכי מדויק, הכי נקי מפרשנות, ללא דרמה וללא פאתוס. ברודסקי מאוד לא אהב את האופן ההצגתי והמוגזם שבו שחקנים קוראים את השירה שלו. לקח לי לא מעט זמן למצוא את הטון הנכון, הקשוב אבל הכמה שפחות מושפע, שמאפשר לכל אחד בקהל לחוות את הטקסט בדרכו".

אל הפואמות של ברודסקי נחשף ברישניקוב לראשונה בגיל 16, כשעוד היה תלמיד לריקוד באקדמיה לבלט בלנינגרד, שממנה המשיך ללהקת הבלט של קירוב ומשם לבולשוי. באותה התקופה, אמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת, שיריו של ברודצקי היו אסורים לקריאה בברית המועצות, והועברו מיד ליד באופן פיראטי. "אלה היו מסמכים מרתקים", משחזר ברישניקוב, "שמיד עוררו בי הערצה לאדם, למחשבה הכל-כך חדה ובהירה שלו, ולאישיות האמיצה והמיוחדת שלו".

השניים נפגשו בארצות הברית ב-1974. ברודסקי כגולה שגורש ממולדתו ומצא נחמה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, וברישניקוב כמי שערק לשם מרצונו החופשי בעת ביקור של להקת הבולשוי בקנדה. "אני לא עזבתי את רוסיה בגלל סיבות פוליטיות", הוא ממהר להדגיש, "למרות ששנאתי את הסיטואציה הפוליטית שם".