חזונו הסוציאליסטי של סנדרס

שמונה שנים עברו על הילארי, והכול נראה דומה באופן חשוד.

בקיץ 2007 היא הייתה המועמדת הטבעית, הבטוחה, המובנת מאליה למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. היא כבר עקפה את יריביה בכל הסיבובים, היא חסכה כסף לשלב הגמר, ומסע הבחירות שלה התנהל נגד הרפובליקאים. מי יכול היה לעצור אותה? ברק אובמה? נו, באמת.

לפני שמונה שנים כעת חיה היא עמדה על סף שני הסיבובים הראשונים, הסמוכים מאוד, של הבחירות המקדימות לנשיאות במדינת אייווה ובמדינת ניו המפשייר. רוחות הקיץ כבר הצטננו מאוד. הסקרים התחילו להדאיג. האפשרות שהיא תמעד באייווה, ושאייווה תדביק את ניו המפשייר, התחילה לעלות על הדעת.

הסוף די ידוע: היא מעדה באייווה, ואף על פי שהתאוששה בניו המפשייר היא איבדה אחת ולתמיד את הילת המנצחת הבלתי-נמנעת. היא הפסידה לאובמה במרוץ ארוך, קשה ומפרך, שלימד אותה, את בעלה ואת אנשיהם הרבה לקחים. הוא לימד אותם שלא להקל ראש ביריבים, גם כאשר הם נראים מבוטלים וחסרי סיכוי. והוא לימד אותם, שגב* קלינטון סובלת מגירעון חמור של חיבה אישית. האמריקאים, איך להגיד את זה, לא אוהבים אותה.

שמונה שנים אחר כך, הם מוסיפים לא לאהוב. אף כי יריבה היחיד (בעצם) הוא סנאטור יהודי זקן בן 74, סוציאליסט רדיקלי, ממדינה צפון-מזרחית זעירה, שנולד וגדל בברוקלין, היא מועמדת עכשיו להפסיד לו גם באייווה, גם בניו המפשייר.

אל לבו, ומתוך גרונו

ברני סנדרס, שאפילו אינו שייך רשמית למפלגה הדמוקרטית, גובר על גבי קלינטון בפלח הביולוגי של בני 45 ומטה. זה כמובן היה גם מקור כוחו של ברק אובמה, אבל אובמה עצמו היה אז סמוך מאוד ל-45 ומטה, נציג טבעי של דורו. סנדרס, חבר עצמאי בסנאט בוושינגטון, הוא טבעי קצת פחות. ב-2016 הוא פשוט עונד את התווית של "רק לא קלינטון".

אבל צריך למהר ולהודות שזה דווקא לא כל כך פשוט. סנדרס מפשיל שרוולים ולוחם ללא חת נגד הממסד הפיננסי, נגד הבנקים הגדולים, נגד וול סטריט, נגד עולם התאגידים, ונגד סיעת המיליארדרים הקטנה המחזיקה את המשק האמריקאי סמוך מאוד למקום שבין הטבור לברכיים.

לשון אחר, סנדרס מדבר אל לבו של האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית; לא סתם אל לבו, גם אם גם מתוך גרונו. האגף הזה אינו חדש. חדש, לעומת זאת, הוא כוח השפעתו. למען האמת, זה המצב גם אצל הרפובליקאים. שני הטוענים העיקריים למועמדות המפלגה לנשיאות, דונלד טראמפ וטד קרוז, התרחקו מן המרכז והם מתנערים מכל חשד של מתינות. מתינות אינה עוד מטבע עובר לבוחר, לא במאבקים פנים-מפלגתיים.

למוטט את קירות המקדש

זה זמן מה מצטיירת תמונה חדשה בפוליטיקה האמריקאית: הקיטוב הגובר בין שתי המפלגות הפוליטיות כרוך בחוסר נכונות להתפשר כמעט על איזשהו עניין. האתוס רב השנים של הסכמה דו-מפלגתית אולי לא נעלם, אבל הצטמק. מאין להן צורך להתפשר, כל אחת משתי המפלגות הגדולות נסחפת אל הגרעין הקשה שלה. הרפובליקאים מוצאים אותו הרחק בימין, וחלק גדל של דמוקרטים מוצאים אותו הרחק בשמאל.

בעל טור ב"וול סטריט ג'ורנל", דניאל הנינג'ר, כתב בשבוע שעבר, ש"טראמפ וברני סנדרס הם מורשתו של אובמה". הואיל ותחת ממשלו הכלכלה האמריקאית צומחת בשיעור שנתי ממוצע של 2% בלבד, לעומת ממוצע רב שנתי של 3% לפניו, גדל מספרם של הממורמרים והמתוסכלים הרוצים "למוטט את קירות המקדש".

סנדרס רוצה להפוך את ארה"ב לסוציאל-דמוקרטיה בנוסח צפון-אירופי. "וול סטריט ג'ורנל" חישב השבוע ומצא, כי מימוש הצעותיו של סנדרס יגדיל את הוצאות הממשלה הפדרלית ב-18 טריליון (18,000 מיליארד) דולר בעשר השנים הבאות. רוב הסכום הזה, 14 טריליון, יוצא על הלאמת שירותי הרפואה הציבורית. על זה הנשיא סנדרס יוסיף גם חינוך גבוה חינם והזרמה מסיבית לבניית תשתיות. זה סכום השקול כנגד התוצר המקומי הגולמי של ארה"ב במשך שנה שלמה.

כדי לממן את התוכנית הזו, סנדרס מציע חבילת מסים מסיבית, שתחזיר בעצם את הגלגל אחור אל הימים שקדמו לנשיאות רונלד רייגן, לפני 35 שנה. המס השולי על הכנסה שנתית של רבע מיליון דולר יעלה מ-33% ל-37%; והמס השולי על מולטי-מיליונרים יועמד על 52%.

אינו מכחיש ואינו מבטיח

רונלד רייגן וג'ורג' בוש האב ניצחו בשלוש מערכות בחירות רצופות בשנות ה-80 של המאה שעברה מפני ששכנעו את האמריקאים, כי הדמוקרטים מכורים להוצאות ממשלה גדולות ולמסים חדשים, Tax and Spend. הדמוקרטים הכחישו. מביל קלינטון ואילך הם הבטיחו להוריד מסים על מעמד הביניים. ברני סנדרס אינו מכחיש ואינו מבטיח. מה השתנה? גדלה הנכונות לתמוך ברטוריקה חברתית, שנראה עד זה לא כבר כי אבד עליה הכלח.

קשה מאוד להאמין בסיכויי סנדרס. סקר שהתפרסם השבוע (http://tinyurl.com/poll011816) מעמיד את יתרונה של קלינטון על סנדרס בזירה הארצית על 25%. אבל הנה האבל: מחוץ לאייווה ולניו המפשייר המרוץ בקושי התחיל. בשלב הזה של המרוץ לפני שמונה שנים, רוב השחורים עדיין נטו להצביע לטובת קלינטון, נגד אובמה. ניצחון אובמה באייווה שינה את הדינמיקה מעיקרה.

הדמיון בין 2008 ל-2016, שבו פתחנו, מוגבל. הבדל חשוב אחד הוא זה שבינואר 2008 הייתה אמריקה רחוקה כדי תשעה חודשים מהתמוטטות הבנק של ליהמן ברדרז, שפתחה את המיתון הגדול. לשון אחר, הפחד הגדול עדיין לא התארך מעל ראשה של אמריקה. עכשיו, מלומדי ניסיון, פצועים ומצולקים, המוני אמריקאים מוכנים לאמץ מורדים פוליטיים אל חיקם, ולהשתעשע באופציות רדיקליות מאוד. אין להם חשק לשמוע שאלות על אחריות ועל שכל ישר.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny