בעל אלים יקבל פחות רכוש

גבר המצוי בהליך גירושים מאשתו הורשע ב-4 עבירות אלימות שונות שנקט נגד האישה ובנותיהם בשנה אחת. במקרה הראשון הוא התרגז, צעק על האישה וזרק מחשב נייד שהיה על השולחן לכיוון הרצפה, אך עקב כך פגע ברגלה. במקרה השני התספורת שהאישה עשתה לא הייתה לטעמו, ולכן גם הפעם הוא צעק עליה, שבר בבית שער מעץ וזרק לעברה צלחות שהתנפצו. במקרה אחר הבעל זרק את ארוחת הערב מהשולחן והכה את האישה ואת אחת מבנותיו, ופעם נוספת הוכו הבנות על-ידו לאחר שהוא צעק עליהן שינקו את חדרן באופן מיידי, והן לא הלכו לחדרן מספיק מהר לטעמו.

הבעל הודה במעשי האלימות, שלטענתו נובעים מאופיו חם-המזג והנוח לכעוס, והוא נידון ל-40 יום עבודות שירות ועונשים נוספים על-תנאי אם האלימות תחזור על עצמה.

בדיון באופן חלוקת הרכוש של הבעל והאישה במסגרת הליך הגירושים המתנהל ביניהם, טענה האישה כי עקב התנהגותו האלימה של הבעל כלפיה, אין זה צודק שיקבל מחצית מהזכויות שנצברו על שמה במהלך הנישואים, כפי שבעל רגיל ומסור זכאי לקבל, ולכן יש לחלק את הרכוש באופן בלתי שוויוני.

הפתח שמאפשר טענה מסוג זה ניתן במסגרת פסק דין של בית המשפט העליון משנת 2014, שבו נקבע כי בעל שהורשע בניסיון לרצוח את אשתו לא יקבל מחצית מהזכויות הפנסיוניות שלה עם גירושיהם. פסק דין זה אמנם ניתן פה-אחד, אך על בסיס 3 דעות שונות, שמעלות את השאלה באילו מקרים אחרים של אלימות מצד בן זוג ניתן לשלול ממנו זכויות כלכליות, שאחרת היו מגיעות לו על-פי חוק.

בית המשפט לענייני משפחה בחר להתייחס ל-3 הדעות כמדרגות של מבחנים. ראשית יש לבחון האם מדובר באלימות חד-פעמית - או דפוס אלימות שנמשך לאורך שנים. אם חיי הנישואים של הצדדים התנהלו בהרמוניה יחסית, וכך שניהם צברו כספים בהשקעה ומאמץ משותפים - לא ניתן להסיק כי אירוע האלימות החד-פעמי פגע ביכולת הפרנסה של בן הזוג המותקף לאורך חיי הנישואים, ולכן ספק אם יש הצדקה לפגיעה בזכויות הממוניות של בן הזוג האלים.

בשלב השני יש לבחון גם את חומרת העבירה, שכן אין דין סטירה כדין ניסיון לרצח. במקרים של אלימות קיצונית שכהגדרת בית המשפט "יש בה כדי לאיין את אנושיותו של בן הזוג", ייתכן שבית המשפט יחליט על חלוקה לא שוויונית של הרכוש לרעת בן הזוג האלים - גם אם לא הוכחה פגיעה כלכלית ישירה של בן הזוג המותקף כתוצאה מכך.

עם זאת, מדובר במקרים יוצאי דופן, ובאופן עקרוני יש לזכור כי המסגרת של חלוקת הרכוש לא נועדה להעניש את אחד מהצדדים או להוות מנגנון עקיף לתשלום פיצויים.

נושא נוסף שיש לבחון הוא מהיכן ולאן צריכות לעבור הזכויות. קל יותר לפסוק שהתוקף לא יקבל זכויות שהוא דורש מתוך כספים הרשומים על שמו של בן הזוג המותקף, מאשר להורות שהקורבן יקבל חלק גדול יותר ממחצית בזכויותיו של בן הזוג האלים.

במקרה שעמד בפניו קבע בית המשפט לענייני משפחה כי האישה לא עברה את המבחן הראשון של פגיעה כלכלית ביכולתה להשתכר כתוצאה מהאלימות, מאחר שהיא עצמה העידה כי למרות שאין מחלוקת שהיא חיה בבית חיי גיהינום, הייתה לה את היכולת לעטות מסכה על פניה כשיצאה מהבית ולתפקד באופן מצליח בעבודתה כאחות, עד לכדי קידומה לתפקיד ניהולי.

לגבי המבחן השני של מעשה אלימות קיצוני, בית המשפט קבע כי אמנם האלימות לא הייתה קיצונית, אך בהחלט הייתה חמורה ואף נמשכה לאורך שנים וליוותה כצל את חיי הנישואים.

לאור זאת פסק בית המשפט מעין פשרה: רכושם של בני הזוג יחולק באופן שווה, כפי שקובע החוק במקרים הרגילים - למעט הזכויות הפנסיוניות שנצברו על שם האישה, מהן יקבל הבעל רק 25% במקום מחצית.

האיזון שביצע בית המשפט נועד להעביר מסר מרתיע לגבי יחסו המחמיר של בית המשפט לאלימות במשפחה, תוך שמירה על העיקרון לפיו אין להעניש על התנהגות לא מוסרית או פלילית באמצעות פגיעה בחלוקת הרכוש בין בני זוג. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il