נשים שבוחרות לעבוד במשרה חלקית לטובת גידול הילדים טוענות שילדים צריכים אמא בבית, שהן לא עשו ילדים כדי שמישהי אחרת תגדל אותם, שהן לא מוכנות לבלות עם ילדיהן 4 שעות ביום בקושי - מחמש ועד שהם הולכים לישון, שהילדים במקום ראשון ולא הקריירה. הן צודקות, תיאורטית.
מעשית, אמהות שלא מסוגלות לפרנס את ילדיהן בכוחות עצמן עלולות להתדרדר יחד איתם אל קו העוני, ביום שהחבילה תתפרק.
צוללים חמישה עשירונים
מי מאתנו לא מכיר נשים שחיו ברמת חיים גבוהה, חלקן בוילות רחבות ידיים, שיום בהיר אחד מצאו עצמן נאבקות על קיום בסיסי. נשים משכילות שעם פרוץ האמהות נטשו משרות איכותיות ומתגמלות ועברו למשרה חלקית (כי אפשר, כי הבעל מרוויח טוב, כי "משכורת שנייה" מספיקה) ותוך כמה שנים, כשהיו זקוקות לה יותר מכל, גילו לחרדתן שאיבדו את כושר הפרנסה. למה? כי שוק העבודה לא מחכה לאמהות שהורידו רגל מהגז עד שהילדים יגדלו, לא מעניין אותו ש "מרוויח טוב" כבר לא בסביבה, שהגרושה, הפרודה או האלמנה כבר לא יכולה להסתפק ב"משכורת שנייה", שהיא חייבת חזרה את המשרה האיכותית והמתגמלת שנטשה. שוק העבודה כבר לא רוצה אותה, הוא מעדיף אנשים "רציניים", כאלה ששמרו על רצף תעסוקתי מלא, שהמשיכו להתמקצע, לצבור ניסיון, לרכוש ידע, הישגים, הצלחות, לא כאלה שהתייבשו בחצי משרה.
למה? כי משרה חלקית זו לא אותה העבודה, רק חצי. ברוב המקרים מדובר בתפקידים נחותים יותר, תפקידים בפריפריה של הארגון, כאלה שאפשר למלא ב-4-5 שעות ביום בלבד. לכן, כשמדובר בתפקידים איכותיים ומתגמלים שוק העבודה תופס את אנשי המשרה החלקית כסחורה פגומה, במיוחד את הנשים שבחבורה, באופן מיוחד את החד הוריות שנתפסות כמי שזמינותן מוגבלת, למרות שהן אלה שעתידות להשקיע מעל ומעבר כדי לשמור על משרתן.
התוצאה היא שדווקא אותן נשים שיכלו להרשות לעצמן להסתפק בחצי משרה ולא "להפקיר" את הילדים לידי מטפלות, מגלות יום אחד שהן לא מצליחות לפרנס אותם, בדיוק בגלל זה. ואז ילדים שגדלו ברמת חיים ממוצעת ומעלה, עם אמא נוכחת ואבא מפרנס, צוללים ביום אחד שלושה, ארבעה, חמישה עשירונים, ומוצאים עצמם בלי אבא בבית ועם אמא שבקושי נוכחת כי עכשיו היא חייבת לעבוד, והרבה. ככה זה כשמזונות ומשכורת שנייה בקושי מספיקים לצרכים הבסיסיים והשלמת ההכנסה צריכה להגיע מתפקידים נחותים ולא מתגמלים.
המטפלת עולה לי חצי
לכן נשים חייבות לשמור על עצמאות כלכלית ולא להיות תלויות באף אחד, גם בתוך זוגיות טובה. זו עצמאות שחשיבותה רבה גם למעמדן במשפחה וגם לעתידן הכלכלי ועתיד ילדיהן, אם וכאשר הנישואין יתפרקו. בעולם שבו כשליש מהזוגות מתגרשים (אחוז שעולה עם העלייה במעמד הסוציו-אקונומי) וכשליש מהגברים לא משלמים מזונות - ויתור על כושר הפרנסה משמעו סיכון גדול מידי, כזה שרק נשים מסודרות כלכלית יכולות להרשות לעצמן, וגם זה רק בתנאי שהן מוכנות לוותר על מימוש הפוטנציאל המקצועי. כל השאר חשוב שתדאגנה לעצמאות כלכלית, למרות הקושי לעבוד במשרה מלאה ולנהל משפחה במקביל.
איך עושים את זה? שואפים לחלוקה שוויונית יותר בתחזוקת הבית וגידול הילדים, כזו שתביא למזעור הפגיעה בנוכחות הורית מחד, ותעניק לילדים יותר שעות אבא מאידך. ומה אם זה לא מתאפשר? אין בעיה. במקרה כזה מייעדים את כל ההפרש בין המשרה המלאה למשרה החלקית למימון מטפלת, מבשלת, מנקה מגהצת (ואם צריך אז את השכר כולו), העיקר להמשיך לעבוד במשרה מלאה ולשמר כושר פרנסה, מבלי לקרוס תחת נטל הקריירה הכפולה.
רק לא לשתף פעולה עם התפיסה הניאנדרטלית שגוזרת את עלות המטפלת משכרה של האישה ("המטפלת עולה לי חצי"), כאילו גברים נועדו לממן לילדיהם דיור, מזון, הלבשה וחינוך, רק לא את הטיפול בהם (שהרי התחתנו עם מטפלת). החישוב הזה גם פרימיטיבי וגם מוטעה, ואינו לוקח בחשבון לא את הפגיעה בפוטנציאל התעסוקתי ובכושר הפרנסה העתידי, ולא את אובדן ההכנסה הנסתרת (פנסיה, קופת גמל, פיצויים, ביטוחים וכו') - עשרות ומאות אלפי שקלים שהם כל ההבדל בין רווחה לעוני.
הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
