של מי הכישלון הזה

אבי ניסנקורן וירון זליכה, או "ההצגה הגדולה"

בשלהי יוני אשתקד התקיימה מסיבת עיתונאים, שכולה, בדיעבד, הייתה סוג של אחיזת עיניים. הכרזה חגיגית של מנהלי מגה, ההסתדרות, עובדי החברה ויועצי הוועד על תוכנית התייעלות והבראה של רשת מגה. תוכנית הבראה שבה ייסגרו 32 סניפים, יפוטרו קרוב ל-1,000 עובדים, ויוקצו כשליש ממניות מגה לעובדים, כך שיהפכו "שותפים" בעסק, עד כמה שזה נשמע אירוני. חיוכים מקיר לקיר, לחיצות ידיים ושביעות-רצון מנותקת מכל מציאות היו שם.

וגם אמירות מביכות: אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות, אמר: "הצלנו את מגה ונחזיר אותה לפסים של הצלחה"; ירון זליכה, נציג העובדים, אמר: "הימים שבהם כשיש כישלון באים לעובדים וכשיש הצלחה הבעלים זוכה בכל הקופה - נגמרו".

ניסנקורן וזליכה הם אנשים נבונים, ולכן קשה לנו להאמין שהם עצמם האמינו באמירות שהם שיגרו לאוויר. יש שתי אפשרויות, וכל אחת היא רעה בפני עצמה: או שהשניים עשו הצגה לתקשורת, ציירו לה תסריט אופטימי ודמיוני, אולי כדי להרגיע את העובדים, שהם הרי נציגיהם - או שהם אמרו לעצמם במין נאיביות ואמונה עצמית, שאנשים מאמינים במה שנוח להם להאמין. נו, ארגנו איזו "תוכנית הבראה", צריך לתת לה איזשהו צ'אנס.

וזה היה צ'אנס קצרצר: 8 ימים מאוחר יותר המציאות טפחה על פניהם. אביגדור קפלן, יו"ר מגה, החליט לשלוח את החברה להתגלגל בבתי המשפט, ומאז רק הידרדר מצבה. מכירת סניפים, קשיים עם ספקים וחזרה לבתי המשפט.

מכל ה"הצגה" הזאת חורה לנו דבר אחד - שמכרו לעובדי הרשת מצג-שווא שבו הם לכאורה "שותפים" לעסק, שמדובר כביכול באירוע תקדימי שבו העובדים מקבלים נתח גדול כזה, דוגמה ומופת לשיתוף עובדים אל מול הקפיטליזם החזירי של בודדים. בתמורה ל"שיתוף" הזה הם הסכימו לקיצוצים כואבים, הן בתנאי ההעסקה והן בעובדים שנשלחו הביתה.

אז ככה: גם זליכה וגם ניסנקורן יודעים היטב, מהיכרותם את רזי הכלכלה, ששום עסק ושום בעל שליטה לא מוכנים להקריב ביום אחד בהיר שליש ממניות העסק שלהם לעובדים, אם הוא שווה משהו. מקסימום אחוזים בודדים (באופציות), וגם זה קורה בעיקר בענף ההיי-טק.

זליכה וניסנקורן ידעו היטב שמדובר ברשת בגסיסה, שהוזנחה שנים רבות; רשת בשוק תחרותי מאוד, שאיבדה כיוון; רשת שמנהליה הרבים היו עיוורים לשינויים הדי-דרמטיים בשוק הקמעונאות; רשת שמראה חלק מסניפיה משקף בדיוק את מה שועבר עליה: הזנחה, הזנחה והזנחה.

הם ידעו היטב שבעלי השליטה במגה, בעיקר הקיבוצים ושרגא בירן, רוצים להיפטר ממנה בכל מחיר, שהם בעצם מייחלים להקפאת הליכים ומכירתה דרך בית המשפט. הם ידעו היטב או היו צריכים לדעת שבעלי השליטה של רשת הקמעונאות מתים להיפטר מהחטוטרת הזאת שנקראת מגה ועלולה לגבות מהם עוד ועוד הזרמות. הם ידעו ובוודאי הרגישו שקפלן מונה למעשה לקברן של הרשת ולמעשה לכונס הנכסים הבלתי רשמי של קבוצת אלון כולה, שעומדת להתפרק מכל נכסיה, ובהם מגה.

ואחרי שהם ידעו את כל זה, ולמרות שהם ידעו את כל זה, הם אמרו לעובדים: הנה, אתם שותפים עכשיו. שותפים למה, לעזאזל? לעסק בעל ערך? לעסק בצמיחה? לעסק שמרוויח? לעסק נטול חובות? מה פתאום.

הם העניקו להם שליש ממניות עסק שלא שווה דבר, עסק גוסס, עסק בחובות, עסק מוזנח - הם חיברו את העובדים לצרות, נתנו להם מניות שלא שוות דבר.

זליכה אמר אז שהימים שבהם שיש כישלון באים לעובדים וכשיש הצלחה הבעלים זוכה בכל הקופה - נגמרו. הוא משלה את עצמו, והוא גם יודע שהוא משלה את עצמו: הימים האלה לא נגמרו, ומגה מוכיחה זאת שוב - הימים האלה נמשכים ויימשכו. עובדי מגה ותנאיהם הם אלה שיספגו מכה. המנהלים, היועצים ובעלי השליטה וכל חבורת החוגגים סביב מגה - בהם לא ייגעו.

איציק בדר ועמית בן-יצחק, או חרפת הקיבוצים

לפני כחצי שנה, ביולי, בעוד אחד משיאי המשבר במגה, הפנינו כאן יחד עם משה ליכטמן, פרשן "גלובס", זרקור לעבר בעל המניות הגדול ביותר במגה: הקיבוצים (ראו גרף המתאר את מבנה הבעלות במגה). שאלנו מדוע בעל המניות הגדול ביותר חומק מאור הזרקורים, חומק מביקורת תקשורתית, מצטייר כמי שבכלל נגרר למשבר במגה ולא היה חלק ממנו.

ובכן, הנה תזכורת והיכרות עם בעל המניות הגדול ביותר ברשת מגה, "ארגון הקניות של הקיבוצים". מדובר בכמה וכמה ארגונים של קיבוצים, המחולקים לפי אזורים. שני הארגונים הבולטים הם משקי הנגב וגרנות, שעליו כתבנו פה בעבר, ומי שעמד בראשו במשך תקופה ארוכה הוא איציק בדר, שהיה יו"ר קבוצת אלון, החברה-האם של מגה, והחליף אותו עמית בן-יצחק.

הגופים הנוספים השותפים בארגון-הגג הזה הם משקי עמק הירדן, משקי הדרום, משקי הגליל העליון, אלונית, משקי עמק יזרעאל ומשקי עמק בית-שאן.

לכל הארגונים יש, במשותף, נכס מאוד מרכזי ששווה הרבה מאוד כסף: כ-23% ממניות תנובה, תאגיד המזון הגדול ביותר בישראל (ואחד הספקים הגדולים של מגה). שוויין של מניות הקיבוצים בתנובה מוערך ב-2 מיליארד שקל כמעט (לא כולן שייכות לבעלי מגה, אבל חלק לא קטן).

זה לא הכול. לגרנות, למשל, יש החזקה של 50% בעמל, רשת בתי אבות, החזקות בחברת ליסינג, בעלות על לולים של עופות, רפתות, גידולי אבוקדו ופרי הדר שנמכרים לרשתות השיווק ומיוצאים על-ידי אגרקסקו, חברות שמנהלות תשתיות מים וביוב, מפעלי קירור והשקעות בקרן הפרייבט אקוויטי טענא. לגרנות יש גם שליטה באמבר, מכון לתערובת מזון, יבואן ויצרן של מספוא לבעלי חיים - רכיב המהווה יותר מ-50% מעלות ייצור החלב הגולמי.

על-פי העדות של גרנות, כפי שהיא מופיעה באתר הבית של הארגון, מדובר בתשלובת חקלאית-תעשייתית הכוללת כ-20 מפעלים ותאגידים, השייכים ל-42 קיבוצים ומושבים, עם מחזור שנתי מצרפי של יותר מ-3 מיליארד שקל (!). לפי הערכות, שאותן חשפנו ב-2011, הארגון הזה מרוויח עשרות מיליוני שקלים בשנה.

בקיצור, לא מדובר בארגון פושט יד ורגל, אלא בארגון שיש לו נכסים ששווים מיליארדים. אם רק היה רוצה, היה יכול להושיט את ידו ולהכניסה עמוק יותר לכיס כדי להזרים עוד כסף למגה, ובכך לממש את ערכיה ואת תפיסותיה החברתיות של התנועה הקיבוצית, למשל ערבות הדדית.

הרי מי עזר לעזאזל לקיבוצים כשהם נקלעו למצוקה? ליכטמן תיאר פה בעבר את הסדר הקיבוצים ואת המחיר שהוא גבה ממשלם המסים הישראלי: מחיקות של כ-20 מיליארד שקל, רגולטור שהיה שפוט של הקיבוצים, בנקים ששיתפו פעולה ומדינה שממשיכה להעלים עין מהפרות החוזה של הקיבוצים בחקלאות, הפרשות קרקע חקלאיות ועוד.

אלה הארגונים שעלו לכספי משלם המסים 20 מיליארד שקל, אלה הארגונים שבאו לציבור בבקשה לחלץ אותם מהמשבר, אלה הארגונים שיש להם היום נכסים במיליארדי שקלים, ואלה הארגונים שסירבו להושיט עזרה למגה, ולו בשקל בודד אחד. הייתה להם הזדמנות נהדרת להעביר את הרשת לבעלותם המלאה ולנסות להבריאה. הם ברחו, פשוט ברחו.

יחימוביץ', הרצוג, גלאון ושתיקת החונטה התקשורתית

כשקלאבמרקט קרסה והגיעה לבית המשפט, בעלי השליטה, משפחת מוזס-בורוביץ', עברו לינץ' תקשורתי. במקרה של מגה, הקיבוצים בקושי הוזכרו.

שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון, שמייצגות לכאורה את התפיסה ה"חברתית", התקשו להפנות אצבע מאשימה לבעלי המניות הגדולים במגה, הקיבוצים בכבודם ובעצמם, בשר מבשרם. מה קרה? כל הערכים נעלמים כשצריך להגן על מישהו "משלנו"?

האם אין איזשהו יסוד למחשבה שאם היה מדובר באיש עסקים פרטי היו השתיים חובטות בו ללא רחם? מארגנות לינץ' תקשורתי דרך העיתונאים הנאמנים להן ותוכניות הרדיו המסונפות אליהן (במיוחד ברשת ב')?

האם אין איזשהו בסיס למחשבה שרק בגלל שמדובר בקיבוצים, מקור קולות מרכזי למדי של מפלגת העבודה ומפלגת מרצ, התקשו בוז'י הרצוג, יחימוביץ' וגלאון למלמל משהו על אחריותם של הקיבוצים לקריסת הרשת?

מה שעצוב ומקומם בכל הסיפור הזה הוא שתיקת החונטה התקשורתית, שחלק מנציגיה העדיפו השבוע (שוב) להקריא מניפסטים מביכים על מתווה הגז, במקום להרביץ כמה מילים קשות על תפקוד הקיבוצים. אם לקיבוצים היו קוראים "פלוני אלמוני" - תסמכו על החונטה הזו שהייתה מארגנת לו, די בצדק, טקס זובור יומיומי עם קריאה לחקירה פלילית ומה לא.

עצוב לראות שגם בשנת 2016 התקשורת המפא"יניקית מצליחה לשלוט בשיח הציבורי. עצוב לראות איך היא מגוננת על אנשי שלומה ומאדירה את עצמה - וכל זה נעשה כשכל המילים היפות על דמוקרטיה וחופש ביטוי תקועות בגרונה. זו דמוקרטיה מזויפת וחופש ביטוי מזויף. האנשים שמדברים גבוהה-גבוהה על דמוקרטיה וחופש ביטוי הם בדרך-כלל האנשים שמנצלים את הדמוקרטיה הזאת כדי להעלים את חרפת הקיבוצים בפרשת מגה.

שרגא בירן והצדק החלוקתי, או ההתעשרות מהקיבוצים

בעל המניות השני בגודלו ברשת מגה הוא שרגא בירן, כאמור. אחד מעשירי ישראל. סיפור התעשרותו של בירן מרתק, ומרתקת עוד יותר ה"חזרה בתשובה" שלו בשנים האחרונות עם סיסמאות על צדק חלוקתי והפרטות חברתיות, במיוחד כשזה נוגע לתחום הנדל"ן. הנה עוד תזכורת למה שנכתב כאן בעבר:

"הזדמנות נוצרת ברוחו של האדם החופשי, הרשאי והיכול ליזום, ותקוות ההישגים מניעה אותו לפעול וליצור. ההזדמנות אינה נוצרת מעצמה", כך הציג עו"ד בירן את תמצית אמונתו בספר שכתב, "בשבחי האופורטוניזם - מבוא לתורת ההזדמנויות".

בירן מחייך כששואלים אותו איך קומוניסט בנעוריו הפך לניאו ליברל בבגרותו. הוא טוען בלהט שפעילותו כיום היא למען האיש הקטן, שבכל זאת יש לו זכות קניינית בשכונות הרכבת הישנות, זכות שאפשר להפוך אותה למתחם מגורים מודרני במסגרת התחדשות עירונית ולהביא אושר לשכבות המצוקה - אם רק יפקידו את היזמות והניהול בידיים הנכונות.

במקרה של בירן, הזדמנות חייו דווקא נוצרה מעצמה. בסוף שנות ה-80' של המאה הקודמת, כשהופסק האשראי המסובסד לחקלאות, התמוטטה המערכת ההתיישבותית הקואופרטיבית. קיבוץ אחרי קיבוץ, מושב אחרי מושב, ארגון קניות אחרי ארגון קניות - מה שהוביל בהמשך להסדרי הסיוע לקיבוצים ולמושבים (חוק גל) בסך מיליארדי שקלים מקופת הציבור. למשבר היה גם ממד פסיכולוגי עמוק: אובדן האמון ביכולת הניהול העצמית של היישובים והמפעלים הקואופרטיביים.

בירן הבין את המצב, והוא הבין עוד משהו: יש שם נכסים אדירים - שליטה בקרקעות בהיקף עצום, שותפות מבוזרת בנכסי נדל"ן במרכזי ערים, מפעלים, מכוני תערובת, שותפות ברשת רבוע כחול, שותפות בתנובה, בחברה לאספקת דלק, ועוד ועוד. וכל זה בידיהם של אנשים הנמצאים באובדן דרך. מכל החבילה הזאת בחר בירן בנדל"ן - בקרקע החקלאית של הקיבוצים והמושבים. כלומר, בהפשרת הקרקע החקלאית.

מבחינתו של בירן, נוצרו מעצמן עוד שתי הזדמנויות. האחת - אריק שרון הפך לשר השיכון והאחראי על מינהל מקרקעי ישראל, בעידן שבו לא היו כללים למניעת ניגוד עניינים. השנייה - התחיל גל העלייה מברית המועצות, והמדינה הייתה כולה מגויסת לקליטת העלייה. בירן הפך לאחד מיועציו הלא רשמיים של שרון לענייני מקרקעין ומי שסייע אפילו בניסוח הצעות החלטה למועצת מקרקעי ישראל.

כך נולדה ההחלטה ההיסטורית של מועצת מקרקעי ישראל שמספרה 533. עוד לפני שהציבור למד לבטא את המילים "הפשרת קרקע חקלאית", ולפני שהעיתונאים הבינו מה מתרחש שם במינהל מקרקעי ישראל, החלטה 533 קבעה כי בהפשרת קרקע חקלאית הקיבוץ או המושב יהיו זכאים ל-50% משווי הקרקע אחרי שינוי ייעודה.

בירן כבר היה מחובר למושב כפר מל"ל של שרון, לקיבוץ רמת רחל, לגליל ים, לברקת. התעריף, כך מספרים בהתיישבות, היה בתחילה 17% מהשווי במקרה של הצלחה. בירן היה מחובר גם לצמרת עסקני התק"מ ותנועת המושבים.

"המכה" הגדולה הראשונה שעשה בירן הייתה בפארק ההיי-טק הראשון במדינה - פארק אזורים מצפון למחלף גהה. הרבה לפני שהתחיל דיון ציבורי על גובה ההטבה לחקלאים, נולד פארק ההיי-טק הזה על אדמות מושב כפר מל"ל של שרון.

בירן הוביל גם את ההפשרה של אדמות רמת רחל בירושלים, אזור התעשייה באדמות מושב כיסלון, מושב ברקת (איירפורט סיטי), קיבוץ גליל ים (הרצליה) והדובדבן - קרקעות תנובה בתל-אביב במסגרת השוק הסיטונאי. החקלאים זוכרים לו לטובה את מלחמותיו נגד המינהל למען זכויות מקסימליות.

כך, עם רגל אחת יציבה על הקרקע וקשרים עם צמרת המערכת הקואופרטיבית, נכנס בירן לשני תחומים נוספים - רבוע כחול (מגה הקורסת) ועסקי הדלק (אלון) - ונולדה האימפריה שלו שגדלה בניהולו של ויסמן.

רק עניין אחד העיב על ההצלחה - התקוממות הציבור על גובה הפיצוי לחקלאים. בירן הפך לסמל של התעשרות החקלאים, ושלו עצמו, מאדמות הציבור. התקשורת התחילה להבין מה קרה כאן, הוקמה הקשת הדמוקרטית המזרחית שמייסדיה קיבלו במה ב"גלובס", והחל תהליך קיזוז בגובה הפיצוי לחקלאים.

חגיגת הקרקעות של בירן הסתיימה בבג"ץ הקרקעות המפורסם של הקשת הדמוקרטית, אבל הוא כבר היה מולטי-מיליונר. על-פי הערכות, הוא שווה מאות מיליוני שקלים לפחות, ויש אומרים שיותר ממיליארד שקל. הוא מכחיש את הסכומים, אבל רק מנהל הבנק שלו והוא יודעים את המצב לאשורו.

דודי ויסמן או המנהל שנהנה מהצלחה ולא משלם על כישלון

ויסמן ובירן מחליפים מהלומות תקשורתיות כבר זמן רב במסגרת הסכסוך ביניהם, אבל לשניהם כמובן לא צריכים לדאוג. ויסמן הוא דוגמה מצוינת לאמירה של זליכה על עובדים ומנהלים. הוא כרגע מחוץ לצרות של מגה ולא נושא בשום תפקיד, אבל את שלו הוא כבר עשה. הוא מחזיק 4.6% ממניות אלון USA ו-4% מחברת אלון גז, שבבעלותה 4% ממאגר הגז הטבעי תמר.

שוויו הכולל נאמד בין 200 ל-300 מיליון שקל, הכסף הגדול שאסף במהלך כהונתו כמנכ"ל קבוצת אלון, שכרגע מתפרקת מנכסיה, אחד אחר השני. עוד מנהל שהיטיב "לחבר" את עצמו להצלחות בקבוצת אלון אבל בשום פנים ואופן לא לכישלונות. את הכישלונות מחברים לעובדים.

הרמת מסך, או למה זה כמעט לא קורה

בעולם העסקי, ברור לכולנו, טבעי שיש גם כישלונות, טבעי שיש גם פשיטות-רגל, טבעי שעסקים נסגרים ממגוון סיבות. השאלה הגדולה היא מה קרה בדרך לשם.

לפי סעיף 6 לחוק החברות, הרמת מסך בין בעלי השליטה ובין החברה שקרסה אפשרית לא רק במקרה של מעילות (כהגדרת החוק "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה"), אלא בסעיף הרלוונטי יותר לכאורה למגה ולשאר החברות שקרסו: "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה".

ייתכן - ואנחנו אומרים זאת בזהירות המשפטית המתבקשת - שהפעולות שנעשו במהלך השנים במגה ובחברה-האם שלה (דיבידנדים, פיצול הנדל"ן ודמי שכירויות גבוהים מהנהוג בשוק) נופלות להגדרה המשפטית הזאת.

אבל המציאות הישראלית הוכיחה שיש מעט מאוד מקרים שבהם מתבצעת הרמת מסך כזו. המקרה של קלאבמרקט, מגה ועוד עשרות חברות שעוברות דרך בית המשפט אחרי שקרסו, הוא סימפטום של המשחק המכור בתעשיית הקפאות ההליכים, אחד הג'ובים החלומיים של כל עורך דין ורואה חשבון.

הקפאת הליכים של חברה הופכת לחלום ההתעשרות של ה"נאמנים", שתפקידם הוא למכור את העסק, בין בחלקים ובין אם כמקשה אחת, למרבה במחיר, כמה שיותר מהר. הנאמנים זוכים, בסופו של דבר, לשכר מנופח של מיליוני שקלים אם לא עשרות מיליונים, כפי שנקבע בקלאבמרקט.

הנאמנים, אם כן, נאמנים בעיקר לעצמם ולא לעסק. האפשרות שזה יתפתח לכדי חקירה למה שנעשה במגה אינה גבוהה, והלוואי שנאכל את הכובע.

הנאמנים הם אלה שצריכים לבחון בבדיקה ראשונית את הטענות נגד בעלי השליטה והמנהלים ולראות אם יש איזושהי סיבה להמשיך הלאה בהמלצות לבית המשפט.

אנחנו צריכים לקוות שנוהג ה"יד רוחצת יד" במשק הישראלי, ה"שמור לי ואשמור לך", לא ימנע מנאמני מגה לעשות את הדבר החשוב מבחינה ציבורית, ולא רק למכור את הרשת למרבה במחיר.

ירון זליכה מציג: שכר לא בשמיים וחוסר רגישות

זליכה, יועץ העובדים במגה, לא ממש התרגש מהמהומה סביב הבונוס של מנכ"ל מגה רביב ברוקמאייר. על שכרו החודשי של המנכ"ל, 80 אלף שקל בחודש, הוא אמר "זה לא בשמיים".

האמירה הזאת של זליכה - גם אם יש לה היגיון כלשהו בניהול עסק שמגלגל מיליארדים - רק ממחישה לאיזו קבוצת התייחסות הוא שייך ולמה 80 אלף שקל בחודש, שכר של שנתיים בערך לעובד בשכר מינימום, בשבילו זה לא בשמיים.

זליכה הוא למעשה איש עסקים מצליח למדי. שיהיה לו לבריאות, עיננו אינה צרה בהצלחתו. הוא מרוויח כ-75 אלף שקל בחודש כדיקן הפקולטה למינהל עסקים במכללה האקדמית אונו, ובנוסף הוא מנהל בפועל משרד לייעוץ כלכלי (בעיקר לעובדים) ומספק חוות-דעת משפטיות.

אפשר להעריך שהכנסתו החודשית מגיעה למאות אלפי שקלים ברוטו בחודש, ולכן בקבוצת ההתייחסות שלו, 80 אלף שקל בחודש ברוטו "זה לא בשמיים".

לרגע שכח זליכה שהוא מייצג עובדים שמבחינת רובם 80 אלף שקל בחודש זה משהו שהם מרוויחים בשנה, אם לא יותר מכך. מבחינתם זה בהחלט בשמיים.

השיעור הראשון של זליכה לסטודנטים שלו לחשבונאות או למינהל עסקים צריך להיות שיעור ערכי, שיעור שהוא מעבר לכל המספרים, התיאוריות הכלכליות והדוחות הכספיים: אל תשכח מאיפה באת, ואל תשכח את האנשים שם למטה. כמה חבל שאנשים-מנהלים-בעלים שהצליחו נוטים לשכוח את זה כל-כך מהר.

 מגה / איור: גיל ג'יבלי

 בעלי המניות במגה