המיליארדרים באים

מה לעשות במיליארד דולר מיותרים? זה תלוי בנשאל, כמובן.

אם אתה המנכ"ל הפורש של מיקרוסופט, ושמך סטיב באלמר, אתה תקנה לעצמך קבוצת כדורסל ב-NBA. אם אתה איל הימורים רב-יבשתי, ושמך שלדון אדלסון, אתה תממן עיתון. אם אתה הבעלים של מותג הנדל"ן המפורסם ביותר בעולם, ושמך דונלד טראמפ, אתה תשתעשע מפעם לפעם בהתמודדות על הנשיאות.

אה, הנשיאות. הבית הלבן יקר. בין אם נולדת מיליארדר, בין אם אספת את המיליארדים במו ידיך, בין אם היית עני מרוד, מיליארד דולר הם תנאי-ולא-יעבור לכניסה לבית הלבן. זו הייתה תווית המחיר של מסע בחירות מוצלח לנשיאות ב-2012. זו תהיה גם התווית השנה. אומלל הוא הפוליטיקאי הצריך לאסוף את המיליארד הזה במו רגליו. הוא נועד לבלות הרבה יותר זמן עם תורמים-בפועל, בנשפים ובסעודות ערב, מאשר עם מצביעים-בכוח. אשרי הפוליטיקאי היכול להגיד שאין הוא זקוק לתורמים, מפני שהכול כבר נמצא בחשבון הבנק שלו.

אמנם חוקי מימון הבחירות בארה*ב מגבילים תורם יחיד ל-2,700 דולר, אבל ההגבלה הזו אינה חלה על מועמד הרוצה לממן את עצמו מכיסו.

מספיק עם אחורי הקלעים

לפנים, מיליארדרים העדיפו למשוך בחוטים מאחורי הקלעים החשוכים. אבל כאשר מיליארדרים נתקלים בנשיאים ובטוענים לנשיאות, בנעלי בית ובחלוקי רחצה, בלי איפור ובלי טלפרומפטר, הם נוטים לשאול את עצמם, באופן בלתי נמנע, מדוע הם, המיליארדרים, צריכים להיות מאחורי הקלעים. האין החזית יאה להם יותר.

כמעט מפתיע אפוא, ששדה המערכה בבחירות לנשיאות אינו מלא מיליארדרים. הראשון שטבע את חותמו במידה בלתי נשכחת הוא רוס פרו, מיליארדר קפריזי ממדינת טקסס, הבעלים של חברה לשירותי מחשבים, שנחלץ לעזרת המולדת במערכת הבחירות של 1992. זמן מה הוא אפילו הוביל בסקרים, לפני שהודיע פתאום כי הוא מסתלק מן המרוץ, לפני שהודיע פתאום כי הוא חוזר למרוץ.

הוא קיבל 19% מן הקולות, יותר מכל מועמד עצמאי בהיסטוריה האמריקאית. בזכותו, רף ההיבחרות ירד לסביבות 40% מן הקולות, וביל קלינטון הצליח לעבור אותו. פרו אמנם לא ניצח אפילו במדינה אחת מתוך ה-50, אבל מנע את בחירתו החוזרת של ג'ורג' בוש האב.

את דונלד טראמפ איש לא הביא בחשבון במשוואה של 2016. ברור בהחלט שלא כל מיליארדר היה מתייצב בקלות בראש כל סקרי דעת הקהל, שבוע אחר שבוע, במשך חודשים. הוא פעלולן תקשורת רב-ניסיון, והוא פיתח נוסחה מצליחה לזכות בתשומת לב. אבל השאלה מדוע רק מיליארדר אחד משתמש בזכותו לבזבז את כספו ניקרה ללא ספק במוחותיהם של מיליארדרים אחרים.

אם הוא יעמוד על ארנקו

אתמול שמענו שאחד מהם החליט להתפתות. מייקל בלומברג, אשר שימש ראש העיר של ניו יורק במשך 12 שנה, לגלג פעם על השמועות שהוא רוצה להתמודד על הנשיאות. לזה בדיוק אמריקה מחכה, לגבר יהודי נמוך מניו יורק עם קול מתאנפף, הוא אמר (אני מצטט מזיכרוני). על זה אפשר להוסיף גם גרוש, בן 73, עם בית מפואר בלונדון, שעשה את כספו בעסקי מדיה.

דירוג המיליארדרים של "פורבס" אומד את ערכו של בלומברג ב-36.5 מיליאררד דולר. מותר להניח שהוא הפסיד די הרבה כסף של נייר בשבועות האחרונים. אבל אם נצטט את שלדון אדלסון לאחר מפולת הבורסה הגדולה של 2008, "אם אני אעמוד על ארנקי, אני אהיה האיש הגבוה ביותר בחדר" (http://tinyurl.com/adelson-tallest). בלומברג גבוה משכמו ומעלה לפחות מכל טוען אחר לנשיאות.

אילו עשה בלומברג מעשה טראמפ, והיה מתמודד בבחירות המקדימות של מפלגה קיימת, היה אפשר להעלות על הדעת נוסחה כלשהי של ניצחון. אבל מועמד עצמאי מעולם לא ניצח בבחירות בארה"ב. מדוע אם כן הוא נוטה להתמודד?

תשובה אחת, פשוטה, היא שהוא מתמודד כי הוא יכול. חזרתו לעסקים, לאחר תום כהונתו כראש העיר, ב-2013, אינה מרגשת ואינה מספקת מי שהתרגל לחיי הציבור ולאור הזרקורים.

תשובה שנייה, עניינית יותר, היא השיממון והחרדה שהמועמדים הקיימים מטילים על אמריקה. מהלכת אימים היא האפשרות הממשית מאוד, אם כי כמובן לא ודאית, שדונלד טראמפ יהיה המועמד הרפובליקאי. לא מרגשת מאוד היא האפשרות הסבירה מאוד, שהילארי קלינטון תהיה המועמדת הדמוקרטית. טראמפ הוא כדור תועה. קלינטון מעוררת אי אמון כמעט אינסטינקטיבי אצל רוב האמריקאים.

נסדק, נבקע, פקע

הסטייה החדה ימינה אצל הרפובליקאים, בייחוד בענייני הגירה, והסטייה שמאלה אצל הדמוקרטים, בהשפעת מועמדותו המצליחה להפתיע של הסוציאליסט ברני סנדרס, היא נוסחה בדוקה של קיטוב. על וושינגטון אומרים זה שנים שהיא שרויה במצב קבוע של חוסר תפקוד. האתוס רב השנים של "דו-מפלגתיות" בענייני חקיקה נסדק, נבקע, פקע. נקל לשער מה יקרה בוושינגטון, אם טראמפ או קלינטון יישבו בבית הלבן, שלא לדבר על טד קרוז או על ברני סנדרס.

הסקר האחרון שניסה למדוד את הפופולריות הארצית של בלומברג העניק לו 13%. כלל לא רע, בהתחשב בזה שחצי הנשאלים לא הכירו את שמו. המיליארדים של בלומברג יבטיחו לו הרבה מאוד הכרה, אם כי לא יצליחו להסתיר את האנפוף, או את הקומה, או את הגיל. כמובן, יהודי מעולם לא היה מועמד לנשיאות, בוודאי לא בבחירות הכלליות. מספר ניכר של אמריקאים עדיין מעדיפים מועמד נוצרי, לפחות בינם ובין קלפייתם.

ברור למדי הפוטנציאל של טריפת הקלפים. בהתמודדות צמודה בין מועמדי המפלגות הגדולות, מועמד שלישי יכול להטות את הכף בקלות לטובת אחד מהם. אם מועמד שלישי יצליח לנצח בכמה מדינות - למשל, אם בלומברג ינצח בניו יורק, בפלורידה ובניו ג'רזי - אפשר ששום מועמד לא יקבל רוב בחבר האלקטורים, ובית הנבחרים הוא שיצטרך לבחור את הנשיא הבא (קרה בפעם האחרונה ב-1824).

תוצאה ארוכת-טווח של מועמדות בלומברג וטראמפ היא כנראה בלתי נמנעת: יותר מיליארדרים, הרבה יותר מיליארדרים, ישנסו את מותניהם בדרך אל הנשיאות. או אז תינתן הזדמנות אמיתית לאחוז האחד להיטיב עם תשעים ותשעה הנותרים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny