הגנרל שנתקע בגרון

סובהאש צ'נדרה בוס (Bose) הוא סיפור עם מוסר השכל. חוץ מזה שהסיפור תלוי במספר, והמספר אינו נכסף להשכיל.

אחת לשנה, בשבוע הרביעי של ינואר, הודו מתייחדת עם זכרו של צ'נדרה בוס. הוא נולד החודש לפני 119 שנה, ואף כי התאריך בלתי עגול מאוד, הוא צוין בכותרות בולטות בעמודים הראשונים של העיתונים. ראש הממשלה נרנדרה מודי צולם כשהוא קד קידה עמוקה לפרוטומה (פסל הגוף העליון) של בוס. מודי אירח את בני משפחתו של המנוח, והודיע חגיגית שהוא מתיר לפרסום מאה מסמכים הנוגעים למסתורין של מותו.

בוס מת לפני שבעים שנה, באוגוסט 1945, בתקופת הדמדומים הקצרה שבין כניעת יפן ובין כיבושה הרשמי בידי ארצות הברית. הוא ניסה להימלט במטוס מן האי פורמוסה, כיום טייוואן. יעד הטיסה היה טוקיו. המטוס התרסק זמן קצר לאחר שהמריא. בוס הובא לבית החולים במצב נואש, ומת מפצעיו.

או אולי לא מת? השאלה אם מת או לא מת אינה מניחה לשוחרי קונספירציות הודיים. מאחר שהרבה מאוד הודים שוחרים אותן, הרבה מאוד הודים הוסיפו להאמין במרוצת השנים ש"גנרל בוס" לא מת, לפחות לא בפורמוסה היפנית. אפשר שהוא חי עד עצם היום הזה (119!) באיזה אשראם (מנזר) הינדואי. או שהומת בידי סטאלין במחנה כפייה במזרח הרחוק הסובייטי (סטאלין?). או ש, או ש.

קצת אלימות, בבקשה

מת או לא מת, איך ומתי, "גנרל בוס" הוא הגיבור הזוהר ביותר בפנתיאון הלאומי ההודי. עצמאות הודו מיוחסת במידה רבה לאסטרטגיית האי-אלימות של המהטמה גאנדהי (לא, הה"א ב'גאנדהי' אינה מיותרת). אבל ההודים אינם פציפיסטים. מלחמה, גבורה והקרבה שזורות בהיסטוריה שלהם. ב-1858 הם ניהלו את המלחמה האנטי-קולוניאלית המפורסמת ביותר של זמנה, וכמעט הקדימו להיפטר מן הבריטים. הם נתקפים אי-נוחות כאשר אומרים להם שהבריטים עזבו את הודו "ללא קרב".

"גנרל בוס" מספק את הקרב. ב-1945 הוא הנהיג לגיון הודי בשירות יפן, שפלש לצפון מזרח הודו מבורמה. הוא עמד בראש ארגון שכינה את עצמו "אזאד הינד", או "הודו החופשית". הוא רצה לכבוש את הודו כולה מידי הבריטים, ולכונן בה רודנות. הוא עמד במרכז פולחן אישיות, וניתן לו התואר ההינדי "נטאג'י" (Netaji), שבגרמנית מדוברת היה עלינו לתרגם "פיהרר", או משהו כזה.

"גנרל בוס" לא היה גנרל, ואפילו לא רב טוראי. הוא היה פוליטיקאי רדיקלי מן העיר כלכתה, שהחזיק זמן קצר בכהונת הנשיא של מפלגת הקונגרס, המייסדת של הודו העצמאית. המהטמה גאנדהי היה המנהיג הרוחני של המפלגה. בוס והמהטמה התנגשו חזיתית בסוגיית האי-אלימות, המהטמה רקע ברגלו, ובוס הודח מן הנשיאות.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הבריטים השליכו את בוס למעצר בית. הוא נמלט ממנו, חצה את הודו, הסתנן לאפגניסטן, המשיך אל ברית המועצות, וסיים בברלין הנאצית באפריל 1941. הנאצים הרעיפו עליו כבוד. הם קיוו לרתום אותו למרכבת מלחמתם בבריטים בערך כפי שקיוו לרתום את חאג' אמין אל חוסייני. אין זה מן הנמנע שהחאג' והנטאג'י נפגשו לספל קפה מפעם לפעם.

אמנם לא היה קפה בברלין בימי המלחמה, אבל הנאצים פינקו את בוס ואת פילגשו האוסטרית. הם שיכנו אותם בווילה בברלין, סיפקו להם יין ומטעמים, העמידו מכונית שרד לרשותם, ולימדו את בוס הצמחוני לאכול בשר בקר לתיאבון.

"היטלר הוא ידידכם"

בוס רצה לגייס מתנדבים משורות שבויי המלחמה ההודיים, שנפלו בידי הגרמנים והאיטלקים בצפון אפריקה. רק 2,500 נענו לו מתוך 19 אלף. הוא נשא באוזניהם נאום נלהב, שבו נכללו המלים "היטלר הוא ידידכם, הוא ידיד כל הארים* אתם תצעדו אל הודו כמשחררי מולדתכם". זה היה רעיון עיוועים. איך בדיוק יעלו 2,500 הודים ממחנה אימונים בגרמניה על הודו?

זמן מתסכל מאוד עבר על "גנרל" בוס בברלין, אם כי הוא הפיג את שיעמומו בפגישות לבביות עם היינריך הימלר, ראש האס.אס והמנהל הכללי של השואה. פעם אחת הוא גם הוזמן אל היטלר. ביוגרפים של בוס אמרו, שההודי תיעב את מדיניות הגזע הנאצית. אבל "שחרור הודו" קדם בעיניו לכול, אפילו לרצח עם, אפילו לחורבן הציוויליזציה, אפילו להריסת ברית המועצות שהוא נטה לה חיבה פוליטית ורעיונית.

בסופו של דבר, צוללת גרמנית השיטה אותו לנקודת מפגש במרכז האוקיאנוס ההודי באביב 1943, בעצם הימים שבהם מורדי גטו ורשה עמדו ליפול על חרבם. הוא ידע היטב מה מעוללים הנאצים ליהודים, ואף כי היו לו מכרים יהודים מביקורים קודמים באירופה, הוא לא הביע צער או הסתייגות.

עד הרגעים האחרונים של חייו הוא היה אסיר תודה לנאצים, אפילו לאחר שאושוויץ נודעה לעולם, בינואר 1945, לאחר שחרורה בידי הצבא האדום.

הכול אינו מותר

האלהתו של "גנרל" בוס בהודו העצמאית היא טראגית. הלהיטות למצוא גיבור לאומי בעל שרירים העבירה את הודו על דעתה. היא החמיצה הזדמנות לשאול את עצמה אם הכול מותר במאבק צודק כשלעצמו לשחרור לאומי. הקונספירציה היחידה בפרשת חייו ומותו של צ'נדרה בוס היא השתקת שיתוף הפעולה שלו עם השטן.

פולחן בוס צריך להיתקע בגרונם של ישראלים ושל יהודים. היה הרבה יותר לפקוד את העוון הזה כאשר הודו הייתה עוינת וצוננת, עד לפני 25 שנה. כיום הודו היא בעלת ברית אסטרטגית מן המעלה הראשונה. הברית עם הודו היא נכס לאומי, ואין כל צורך להחליש אותה רק בגלל בוס אחד. צריך רק לקוות שיום לא רחוק אחד הודו תגיע אל פרקה, ותוכל להודות בחולשות העבר בדיוק בזכות עוצמת ההווה.

יום אחד הודו תודה, ששום מטרה אינה מקדשת את האמצעים. אולי יום אחד יודו בזה כל האומות.