הניסיון המרתק עם "המלך של יינות פיימונטה"

לפני מיליון שנים בערך (טוב, בדיוק 20), נסענו, ענת זוגתי הנצחית ואני, לאיטליה. טיול ארוך של חודש, שבסופו התחלתי את תפקידי קצר הימים, אך רב המעללים, כשף הראשון של יועזר בר יין של שאול אברון.

בין כל הדברים שניסיתי ללמד את עצמי בחודש הארוך/קצר הזה בארץ המגף, היה כלול כמובן הרצון "להבין ביין", רצון שעד אז היה מינורי למדי אצלי.

בכל מקום שבו עצרנו, והיו לא מעט כאלה - בכל זאת, חודש שלם - ניסיתי לטעום כמה שיותר יינות. זכורים לי למשל צהריים ארוכים למדי על הדלפק של בר יין קטן בפדובה, שלמרות צניעותו המופלגת (המקום הזכיר יותר מכול מכולת בשנות ה-50), היה בר היין הכי טוב שהייתי בו עד היום. בעל הבית, שלא דיבר מילה באנגלית, הבין בכל זאת היטב מה אני רוצה, והגמיע אותי שלל חצאי ורבעי כוסות של יינות שמעולם לא פגשתי לפני כן, וגם לא אחר כך.

באחת התחנות, נדמה לי שזה היה בטוסקנה, אבל כבר איני בטוח, טעמנו יין שחור משחור ועמוק מני ים. כבד ועשיר ובעיקר אחר ושונה. ענת, שלשמחתי הרבה, פלצנות יין הייתה ונשארה משהו שמעולם לא דבק בה, אמרה פתאום: "אני מכירה את הריח הזה. זה הריח שהיה בחנות של סודרי במרכז א' באשדוד'. מי זה סודרי, תהיתי. "מתקן האופניים", אמרה ענת. "כזה ריח היה בחנות שלו".