טוב שיש את מי להאשים

א. לא יודע אם התעניינתם באופן מיוחד בשידור החוזר של מה שכונה "שערוריית" אריאל זילבר ואחינועם ניני. בקצרה: אמ"י החליטה להעניק לזילבר פרס על מפעל חיים, ניני פרסמה תגובה חריפה, פרשה מהארגון וכולם עלו עליה לכלותה.

בואו נעשה ניסוי מחשבתי קצר. נניח שזילבר, במקום לשיר "כהנא צדק", היה שר "הכיבוש משחית". במקום להופיע בגוש קטיף, היה מופיע בכנסים של שוברים שתיקה, ובמקום לדבר נגד הומואים, היה מסרב להופיע בהתנחלויות, ואילו ניני בתגובה הייתה מכנה אותו בוגד ועוכר ישראל ודורשת - או הוא או אני באמ"י. מה היה קורה? קל לנחש, נכון? ראשית, אף אחד לא היה חולם להעניק לו פרס על מפעל חיים בעת הזאת, היו מוקיעים אותו מעל כל במה ואת ניני היו מעלים על נס כאמנית אמיצה שאינה פוחדת להביע את דעתה. כל האנשים שאומרים היום שזילבר הוא מוזיקאי נפלא, היו שוכחים את זה ברגע אחד ושרת התרבות, שמקדמת הצעת חוק שלפיו תוכל לשלול תקצוב מדינה ממי שפגע או יבזה את סמלי המדינה, הייתה מציעה לאסור מיד על השמעת "בחמש קם צייד".

מי האמיץ בסיפור הזה? בטח לא זילבר. הרי בישראל של 2016 אין שום בעיה להיות ימני קיצוני, אנטי-להט"בים ובעד תג מחיר ושחרור יגאל עמיר. להפך, זה לגמרי בסדר גמור. שום מחיר לא ייגבה מאמן כזה, אולי שמאלן קיצוני כמו הנשיא ריבלין יצקצק קצת, ויקבל על זה טוב-טוב בראש.

לא. האמיצה פה היא אחינועם ניני. היא זו שלא חוששת לעמוד מול הזרם העכור של עדרי הטוקבקיסטים מימין, השמצותיהם, קללותיהם, היא זו שמשלמת את המחיר על דעותיה. פרס על מפעל חיים, נאמר זאת כך, היא כבר לא תקבל. אז למרות ש"אני שוכב לי על הגב" עדיף בעיניי על "בואי כלה", הרי שניני עדיפה בעיניי על זילבר אלף מונים. היא אדם ואני מאחוריה ולצידה במיליון אחוז.

וכך, אני לא מוצא שום אומץ בעמיתיי ובעמיתותיי הפובליציסטים מימין, חלקם חברים טובים ואנשים שאני אוהב, המכפישים את השמאל מעל כל עיתון וכל מסך. שום אומץ אין בלשחות עם הזרם.

אגב, אין לי שום עניין בלשלול מזילבר פרס כזה או אחר. דעותיו הן שלו ומצדי שיתנו לו את כל הפרסים שבעולם - פרס ישראל, אות הנשיא ועיטור העוז. אין לי שום עניין בו. הוא יאה לישראל של ההווה והיא לו.

ב. את חטאיי אני מזכיר היום, אף על פי שהם בכלל לא חטאים וזה רק משפט פתיחה נחמד: לפני קצת פחות משלוש שנים, פרסמתי פה שני מאמרים תחת הכותרת "שמאלנים נמאסתם", שבהם יצאתי בתקיפות, אפילו בגסות, נגד הפלג הצקצקני של השמאל. המאמרים זכו להד גדול יחסית; מימין הוכתרתי כגיבור ומשמאל הוכתרתי כאידיוט, אבל זה לא העניין פה. העניין הוא כזה: כתבתי אז שלא הפכתי ימני, אף על פי שאני מזדהה יותר עם כמה מטענות הימין מאשר הזדהיתי בעבר. זה נכון, אבל קצת פחות. מה שכן, אם יש דבר שראוי ללמוד מהימין זה את ההתגייסות ואת ההתייצבות.

הדבר נחשף יפה השבוע בכתבתו של עמית סגל בערוץ 2 על הבחירות האחרונות. היא אמנם חשפה את הליכוד כמי ששיקר לבוחריו במצח נחושה, אבל את הבוחרים היא חשפה כמי שמוכנים לבלוע צפרדעים למען רעיון גדול יותר ולהתגייס כשצריך. את הדבר הזה אני מכבד ואת הדבר הזה אני מאמץ בחום, כשמאלני.

אז כשמאלני טוב, אבלע גם אני לא מעט צפרדעים ואתייצב לצד המחנה שלי כשהוא מותקף, והוא מותקף ונרדף כבר די הרבה זמן; בכנסת וברשת, באקדמיה ובתרבות, בבתי המשפט ובמשרדי הממשלה, בספרי הלימוד וברחובות הערים - ואתם לא באמת צריכים דוגמאות, נכון? הן בכל מקום.

אודה גם כי מסע הרדיפה לא גורם לי בכלל לחוש רדוף. אם כבר, הוא גורם לי לחוש בוז עמוק כלפי הימין הישראלי. בוז שהולך ומתבשל כבר כמה חודשים - בוז למחנה שנדמה כי כל מה שנותר לו במצבו הנוכחי, כלומר שלטון ללא עוררין, הוא לרדוף ולנאץ את המיעוט - השמאלני והערבי. בוז למחנה שהפירוש שלו לדמוקרטיה הוא פשטני מאין כמותו: שלטון הרוב, ודי. זו לא דמוקרטיה, חברים, בדיוק ההפך: דמוקרטיה היא אמנם שלטון הרוב, אבל תוך כיבוד ושמירת זכויות המיעוט. בוז למחנה שגם אחרי עשרות שנים בשלטון, ממשיך להתנהג ולחשוב כמיעוט אופוזיציונרי. ואם בוז נשמעת לכם כמו מילה חזקה מדי, הרי שאני בהחלט לא מתנצל עליה: המילים שמופנות מהצד השני אליי ואל חבריי - ובטח אל אזרחי המדינה הערבים - חריפות הרבה יותר, ולא תמיד הן רק מילים.

זה די עצוב, האמת. לא ככה? הרי לימין יש כמה וכמה טענות בכלל לא רעות להוכחת משנתו וצדקת דרכו, אבל כל מה שהוא עושה זה להאשים את השמאל. זה די מחוכם מצדו: שלושים ישראלים כבר נרצחו באינתיפאדה הנוכחית, אבל השלטון הצליח לשכנע את מרבית הציבור שמי שאשם בכך זו לא הממשלה ומדיניותה אלא השמאל על כמה מארגוניו הקטנים, שמאל שהפך להיות ציפוי הטפלון של הימין: בזכותו, או בגללו, הכול מחליק מהימין כמים מנוצות של ברווז. הרי אם המצב היה הפוך - אם המחנה הציוני היה זוכה בבחירות והאינתיפאדה הנוכחית הייתה פורצת, הימין היה מגייס את אנשיו ומבעיר את המדינה.

איך הם לא רואים, כל הימנים, שהממשלה שלהם משתמשת בהם כדי לנקות את עצמה? איך הם לא רואים שכל מה שנעשה, נעשה כדי למנוע מהם לרצות לבוא בטענות אל מי שראוי לרצות לבוא אליו בטענות? תמהתני.

ג. איך הם לא רואים, כל הימנים, שעושים מהם צחוק? שיקרו להם כדי להיבחר, משקרים להם כדי להישאר בשלטון ומשקרים להם כדי שלא יראו מי אשם במצב שאליו הגענו. נדמה כי לבד משר הביטחון, שעושה רושם של אדם הגיוני, כל מה שהממשלה הזו עושה זה להפנות את האשמה ממנה כלפי שמאל. נדמה כי יותר משהיא משקיעה מאמצים כדי להפסיק את הטרור, היא משקיעה מאמצים כדי להפסיק את השמאל: מעצרים לא מבוססים, חוקי עמותות, תקנות, פיטורים, שכתובים של ספרים, רדיפה של מרצים, סופרים, אמנים ומה לא. כל האמצעים כשרים.

איך הם לא מבינים, חבריי הימנים, את המניפולציה שעושים עליהם. הרי מה הם חושבים, ועל זה כבר שמו אחרים את דעתם: אם מחר לא יהיו יותר בצלם, שוברים שתיקה, שלום עכשיו, עיתון הארץ, אמנון אברמוביץ' ויעל דן ואפילו אני הקטן - מה ישתנה? הפלסטיני ימשיך לרצות עצמאות ולהתנגד לישראל וגם העולם ימשיך להתנגד לשליטה בעם אחר. המחשבה כאילו כולם רוקדים לפי החליל של כמה שמאלנים היא מגוחכת עד לאין שיעור.

אני לא מנסה לשכנע אף ימני לשנות את דעותיו, ממילא לא אצליח ולרוב מדובר בדעה לגיטימית ביותר. זכותה - אולי אפילו חובתה - של ממשלת ימין למנות את אנשי שלומה לתפקידי מפתח. אבל לתלות את כל בעיות המדינה והאזור בשמאל המצטמק זה טיפשי. והימין, ברובו המוחלט, אינו טיפש כלל וכלל. למה הוא מרשה לעצמו להיסחף אחר דה-לגיטימציה נחותה כל-כך שלפעמים נדמה כי יצאה גם משליטתו?

ולנו השמאלנים, אומר רק זאת: דבר אחד עלינו ללמוד מאחינו בימין, ללכת נגד האינסטינקט שלנו, שהוא גם שלי, לתקוף את עצמנו כל הזמן. הרי מספיק מתקיפים אותנו מבחוץ. זה הזמן להתגבש. קטנים אנחנו, מותקפים אנחנו, וגם אם לא תמיד צודקים אנחנו, בסוף אנחנו יותר צודקים מטועים. אם אופוזיציה היא הגורל, נקבל אותו באהבה. החורף כאן, חברות וחברים, החורף של המתקפה הגדולה. נעמוד מולה כאיש אחד ויכול נוכל לה. איכשהו.