כשמנהל מנוסה לא מוצא עבודה

יש אנשים שלא מצליחים למצוא עבודה חודשים ושנים, ובטוחים שהבעיה היא בשוק העבודה. רבים מהם טועים, כל אחד והנקודה העיוורת שלו. בחרתי להביא דוגמה מייצגת של מנהל מכירות שלא מצליח למצוא עבודה כבר שנתיים, למרות שעל פניו אין בעיה מהותית. מדובר בבחור בן 40+, בעל השכלה אקדמית איכותית עם כ-20 שנות ניסיון בשווקים בינלאומיים. הוא דובר מספר שפות, כושר הביטוי שלו מצוין, הוא אנרגטי מאד, מרשים ונראה מעולה (בן 35 ביום גרוע).

מבט חטוף על קורות-החיים

אז אם הכול כל-כך טוב למה הוא לא מוצא עבודה? לכאורה הכול תקין. הוא אוחז בניסיון ובמרב התכונות הדרושות להצלחה בתחום המכירות - כלומר המוצר טוב, המיתוג המקצועי שלו גם הוא מבוסס - תוצאה של קריירה הממוקדת כולה במכירות בשוק הבינלאומי, ללא כל זגזוגים מקצועיים. הוא איש היי-טק, מה שהופך אותו אטרקטיבי גם עבור חברות טכנולוגיות וגם עבור חברות מחוץ להיי-טק (שכידוע ממוצבות נמוך יותר ועל כן מגייסות מנהלי מכירות בינלאומיות מההיי-טק). תוסיפו לזה שהביקוש למנהלי מכירות גבוה יחסית, כלומר הסיכוי שלו להגיע לראיונות גבוה משמעותית בהשוואה למרבית המקצועות האחרים, ואכן מעסיקים בהחלט פונים אליו (מה שמעיד שהבעיה שלו טקטית בלבד).

אבל מה הבעיה? שמנסים לפענח קושי במציאת עבודה יש לבחון קודם כל את הקריירה, ורק אחר-כך את האדם עצמו. מבחן הקריירה הוא פשוט ולא דורש כל הכרות עם האדם, מספיק להסתכל על קורות-החיים כדי לזהות האם קיימת בעיה, ואיזו. במקרה שלפנינו ישנה אמנם בעיה, אבל היא פתירה - הבחור עבד בחברות קטנות ומאד מאתגרות במונחי מכירות, ולכן הוא לא אטרקטיבי עבור חברות עם היקפי מכירות גדולים יותר (מעסיקים מגייסים לפי הגודל - מכירות, פרויקטים, כוח-אדם וכו' - ולא לפי כישורים). יחד עם זאת ישנן מספיק הצעות עבודה הרלוונטיות לניסיון שלו, וכאמור הוא מגיע לראיונות, רק שהוא לא עובר.

יותר מדי אינפורמציה

מדוע? כי הוא מביא לראיון העבודה את כל החיים שלו, מקצועיים ואישיים כאחד, מה שמשדר "אין לי זמן לעבודה". במקום להתמקד באספקטים מקצועיים בלבד עם דגש על החברה אצלה הוא מתראיין, הבחור גורר איתו לאירוע שלל מיזמים בהם הוא מעורב, והם רבים, בטוח שזה מה שמבדל אותו ממועמדים מתחרים. הוא לא ער לכך שהעיסוקים הללו "מדללים" את המיתוג שלו כמנהל מכירות, ומבססים לו תדמית של אופורטוניסט רב-פעלים, בלי יותר מדי ראש לעבודה. ואם לא די בכך, הוא גם מנדב פרטים אישיים מיותרים המרמזים על קושי עתידי להשקיע בעבודה (כולל כמה ילדים יש לו מכמה נשים ולמה), כשאת כל העושר הזה הוא חושף גם ברשתות החברתיות, ובהרחבה, כאילו מעסיקים אינם מחטטים שם בשקיקה.

הבחור חי ברשת 24/7 באינטנסיביות שלא פוחתת גם כשהוא מועסק במשרה מלאה, כשחייו האישיים והמקצועיים פרושים שם כמעט ללא צנזורה, לרבות תסכוליו מתהליך החיפוש, מתובלים בדעותיו הנחרצות על מעסיקים בכלל ומנהלות גיוס בפרט. הוא מדחיק את העובדה שזה המתכון לחבל בתדמית מקצועית מחד, ולהרחיק מעסיקים פוטנציאליים מאידך, שוכח שארגונים לא משתגעים על עובדים שחיים ברשת, בטח לא מנהלים בתפקידים כה אינטנסיביים (כולל אלה עם שפע פנאי בטיסות טרנס אטלנטיות).

מה לא להגיד, כאילו

אז מה עליו לעשות? קודם כל לקחת אחריות ולהפסיק להאשים את השוק (אפליית גיל, זלזול של מעסיקים, טמטום של מגייסים), מנהלי מכירות מבוגרים ממנו ופחות מנוסים מוצאים עבודה מדי יום. שנית, להקפיא לאלתר את הפעילות ברשת, למעט בלינקדאין, לנקות את הפרופיל המקצועי שלו ממיזמים מיותרים (פרט לאחד, כדי לסתום את החור של השנתיים האחרונות) ולמקד אותו בקריירת השכיר. במקביל עליו להשתמש ברשת הזו לעיבוי מיתוגו המקצועי, ואם הוא לא יודע איך עושים את זה שיחקה קולגות שיודעים. אין ספק שמספר הפניות ממעסיקים פוטנציאליים יגדל והוא יגיע ליותר ראיונות (שהרי על הנייר הוא 'עובר' בלי בעיה), הוא רק צריך ללמוד מה להגיד בראיונות, ובעיקר מה לא להגיד, והוא ימצא עבודה. ואם באמת אין לו ראש לעבודה? שיעשה כאילו.

■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com