התפנקות של ילד נכה

הבן הרביעי שנולד למשפחה חרדית מאשדוד בת 9 נפשות בא לעולם בשנת 2001 כילד רגיל ובריא, אך כעבור מספר שבועות חלה, ואובחן בטעות כסובל מדלקת ויראלית. למרבה הצער, בדיעבד התברר כי הוא סבל מדלקת קרום המוח, ועקב טיפול רפואי רשלני נגרמה לו פגיעה מוחית עם שיתוק מוחין. כיום הוא מרותק לכיסא גלגלים וזקוק לטיפולים רבים.

במשך השנים הוריו גידלו אותו במסירות רבה, אך הטיפול גבה מחיר כלכלי כבד, עבור סיוע צמוד בבית הספר, שיעורים פרטיים, פיזיותרפיה, נסיעות, טיפולים רפואיים ורגשיים ועוד. כתוצאה מכך שקעו ההורים בחובות של למעלה מ-450 אלף שקל לאנשים ולגמ"חים שסייעו להם. רק בשנת 2013 קיבלו ההורים פיצויים על הנזק שנגרם לילד בסך 750 אלף שקל, והילד עצמו קיבל פיצוי בגובה של 5.3 מיליון שקל, שהופקדו בחשבון על שמו.

ההורים הם אמנם אפוטרופוסים של הילד, אך הם אינם רשאים להשתמש בכספו כראות עיניהם, ובכל הוצאה מכספו של הילד, עליהם להוכיח כי היא נעשתה עבורו ולטובתו, בפיקוח המדינה.

המשפחה, על כל שבעת ילדיה, כולל הילד הנכה, מתגוררת בדירה קטנה בת 75 מ"ר בקומה רביעית בבניין בן 5 קומות, הכולל מעלית קטנה. לטענת ההורים, תנאי המגורים הצפופים והיעדר מעלית ראויה פוגעים באיכות חייו של הילד ואינם מאפשרים לו שיקום ראוי.

לאור זאת, ההורים פנו לבית המשפט בבקשה לאשר להם לרכוש דירה מרווחת יותר בת 5 חדרים, שתהיה מותאמת הרבה יותר לצורכי הילד והמשפחה, בסך של כ-2 מיליון שקל, מתוך 5 מיליוני השקלים המופקדים לחשבון הילד.

המדינה, באמצעות האפוטרופוס הכללי, התנגדה לבקשת ההורים, באופן שקומם מאוד את בית המשפט. לכאורה, למדינה היה טיעון לגיטימי: המחיר שההורים הסכימו לשלם עבור הדירה מתוך כספו של הילד היה גבוה ב-10% מהערכת שמאי את שוויה, ואין הצדקה להוצאה כה גדולה שנועדה לשרת את כל המשפחה ולא את הקטין.

בתגובה ההורים התחייבו לשלם סך של 2,500 שקל מדי חודש לקופת הקטין, כמעין "דמי שכירות" עבור חלק הדירה שהם ויתר ילדיהם עושים בו שימוש, אך גם בכך לא היה די, שכן לטענת המדינה, מדובר בשליש בלבד מדמי השכירות הראויים של דירה כזאת, ואילו הקטין הוא רק תשיעית מבני המשפחה החיים בדירה.

בית המשפט לענייני משפחה ראה בגישתה של המדינה התנגדות קטנונית שאין לה מקום במקרה זה, שבו אין מדובר בהורים שעשו עסקה שקרית על-מנת להבריח כספים של הקטין, או בהורים שעשו עסקה תוך הקלת ראש בחשיבות שמירת הכספים עבור בנם הקטין.

ספק אם ניתן לראות בדירה בת 5 חדרים "פינוק" עבור יתר בני המשפחה בת 9 הנפשות, אך לטעמו של בית המשפט, גם אם טענה זאת הייתה נכונה, הרי שאין בכך ולו ראשיתו של פיצוי על הנזק האמיתי שנגרם להורים והאחים, התומכים ומטפלים בקטין יום-יום, וצפוי כי יצטרכו להמשיך לסייע לו גם לאחר שלהוריו לא יהיו כוחות לטפל בו, וכמובן לאחר שילכו לעולמם.

עוד יצא בית המשפט כנגד טענת המדינה כי "אין זה מתפקידו של הקטין לרכוש דירה שתשמש למגורי משפחתו", שכן באותה מידה ניתן לומר שאין זה מתפקידם של הורים לטפל בילדיהם מעבר לשנות ילדותם, ואין זה מתפקידם של אחים לטפל באחיהם מסביב לשעון, אולם הורים ואחים אלה ייאלצו לטפל בקטין כל חייו.

בשורה התחתונה, בית המשפט דחה את התנגדות המדינה וקבע כי במקרים כאלה לא ניתן להסתכל רק על ההיבט הכלכלי של היחידה המשפחתית, אלא בעיקר על טובת הקטין, וכאשר ישנה אפשרות לעשות שימוש בכספי הקטין ולרכוש דירה לשימושו, וברור כי טובתו היא לאפשר לבני משפחתו לגור עימו - אין מקום למנוע זאת מהמשפחה ומהקטין. בוודאי שגם קצת חמלה לא מזיקה, כאשר המדינה אינה מנהלת מאבק נגד פושעים אלא כנגד קורבנות של נסיבות חיים קשות במיוחד. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il