שיעור באזרחות

מיקור חוץ. משרד החינוך נמנה עם משרדי הממשלה הפעלתניים ביותר בכל מה שקשור להפרטה. כל יוזמה או תוכנית חדשה בשני העשורים האחרונים מבוצעת באמצעות "מיקור חוץ". המשרד מעביר מיליארדי שקלים לעמותות ולחברות פרטיות, לעתים במכרז ולעתים בפטור ממכרז, ולמרבה האירוניה אפילו את המכרזים מנהלת חברה חיצונית. יהודה יערי, העורך הלשוני שכיכב השבוע בפרשת ספר האזרחות החדש, הוא דוגמה דווקא להפרטה מוצלחת. שר החינוך נפתלי בנט עשוי לפקפק בהצלחה הזאת, אבל קשה להתווכח עם התוצאה: בין כל הפקידים והמפקחים הפדגוגיים בדרג המקצועי של המשרד, רק העורך הלשוני, זה שמוציא בסוף חשבונית, אזר אומץ וצעק "המלך עירום". במכתב מפורט ומנומק לאנשי המשרד העיר יערי שלא יכולים לכתוב בספר אזרחות שרבין לא נרצח כתוצאה מהסתה; שזה פשוט לא נכון לומר שרוב הפיגועים האחרונים בוצעו בידי ערבים אזרחי ישראל; ובטח לא נכון לומר שהטבעת אלטלנה היא "אלימות פוליטית" בדיוק כמו רצח פוליטי. בניגוד גמור לטענה של משרד החינוך, יערי חשף שלא מדובר בעוד טיוטה של הספר ובטח לא בטיוטה ישנה, אלא בגרסה סופית שכבר הגיעה למה שמכונה "שלב העימוד והעיצוב", לפני הורדה לדפוס. הגדיל לעשות בנט שהאשים את יערי ב"הפרת אמונים", משום שהשמיע את טענותיו באמצעי התקשורת. הטענה הזאת מקוממת משום שיערי העיר את הערותיו לממונים עליו במשרד החינוך עוד בטיוטות מוקדמות יותר, אבל רובן לא התקבלו. אז יערי חשב שעם כל הכבוד לשמירת האמונים למי שמשלם לו שוטף פלוס 60, הוא ישמור אמונים לדמוקרטיה. הנה שיעור באזרחות.

היידה מירי. "מקרתיזם" היא מילה ששמאלנים אוהבים לזרוק לאוויר מדי פעם, מעשה שבשגרה כמו "מיזוגניה" בשיחה סטנדרטית של פמיניסטיות. אבל השבוע אפשר כבר לברך: הסנטור האמריקאי ג'ו מקרתי קם לתחייה והוא לבוש כחול לבן. הוא צועק מגרונה של שרת התרבות מירי ("אין אמנות בלי נאמנות") רגב, לוחש לבנט "אל תתנצל" ומחלק לאיילת שקד תגי זיהוי, כדי שאף אחד לא יתבלבל. אתם יודעים שהמקרתיזם כבר כאן כשמישהו כמו העיתונאי אהוד יערי, אח של יהודה גיבור הסעיף הקודם, יוצא מגדרו לחשוף באיזה גדוד יהודה שלנו שירת עד שהפך בכלל לנכה צה"ל, וכמה בנים הוא שלח ליחידות קרביות. כי בעידן המקרתיזם הציוני, אם אתה שקמיסט או מפעיל ממטרות צה"לי אבל מחזיק בדעות ימניות, אתה אח ורב תותח. אם אתה שמאלני, לא עלינו, כדאי שבמינימום צלחת את התעלה או השתחררת בדרגת אל"מ, וגם זה לא תמיד עוזר. תשאלו את יובל דיסקין ומאיר דגן.

מבחן התוצאה. אם יש משהו שאפשר ללמוד מהסיקור התקשורתי של מינוי מיכל הלפרין לתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים, זה שהתקשורת עצמה הפיקה כמה לקחים בעקבות הקדנציה של הממונה לשעבר, דיויד גילה. באופן אירוני, דווקא העיתונאים שהפכו את גילה לקדוש מעונה בשלהי כהונתו ובעיקר לאחר התפטרותו, ניהלו בעבר מסע צלב נגד עצם האפשרות שהוא יזכה בתפקיד. הלפרין, לעומת זאת, זוכה כיום לקרדיט קורקטי מאוד, כאשר הנחת העבודה שלפיה היא צפויה להיות "נוחה" למגזר העסקי מוזכרת באופן עדין ואלגנטי יחסית. בשורה התחתונה, את הלפרין צריך יהיה למדוד רק במבחן התוצאה, שכן כל הנחות העבודה לגביה עשויות להתבדות - לטוב או לרע.

נקודת איזון. המאבק סביב "אובר" מבטא יותר מכול את המתח והמורכבות במאזן שבין עובדים לצרכנים. בהסתכלות נקודתית, קשה שלא לראות קודם את הצרכן, שכן מול האינטרס המובן והלגיטימי של כמה אלפי נהגי מוניות עומדים מאות אלפי צרכנים שיכולים ליהנות מזמינות טובה ומחירים נוחים. במבט רחב יותר, כל צרכן הוא גם עובד. פעם זה האינטרס של העובד במגה, פעם זה העובד בחברת הסלולר, פעם זה הדוור ופעם סוכן הביטוח. כל אלה יחד מהווים חברה, ולשמור על החברה זה גם אינטרס. כמו תמיד בכלכלה הוגנת ולא מתלהמת, הפתרון למתח הזה נמצא איפשהו באמצע. שבת שלום.