האם תובע ייצוגי ישלם לאי.די.בי מיליון שקל לאחר שתביעתו נדחתה?

האם תובע ייצוגי יידרש לשלם סכום-עתק של מעל מיליון שקל לחברה-הנתבעת הייצוגית, לאחר שתביעתו נגדה נדחתה? שאלה זו - אשר לה השלכות דרמטיות על ענף התובענות הייצוגיות - עתידה להידון בחודש הבא בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, במסגרת תביעה ייצוגית שהוגשה כנגד חברת אי.די.בי במאי 2009, והגיעה לסיומה בבית המשפט העליון בשבוע שעבר, בחלוף כ-5.5 שנות דיונים. 

מדובר בסאגה ארוכה, אשר ראשיתה בתביעה ייצוגית, בהיקף של 680 מיליון שקל, שהוגשה נגד חברת אי.די.בי החבוטה ונדחתה בבית המשפט המחוזי, ובמסגרתה חויבו התובעים הייצוגיים בתשלום הוצאות שכר-טרחת המומחים של החברה, בהיקף חסר תקדים של כ-1.1 מיליון שקל.

התובעים הייצוגיים ערערו על דחיית בקשתם לאישור התובענה הייצוגית כנגד החברה, ובמקביל התנהל הליך חיובם בהוצאות בבית המשפט המחוזי - אשר לאחר מספר דיונים הוחלט להמתין עם ההכרעה בו, עד להכרעת בית המשפט העליון. 

התביעה המדוברת והבקשה לאשרה כתביעה ייצוגית בהיקף של כ-680 מיליון שקל נגד אי.די.בי פתוח הוגשה במאי 2009, על-ידי יעל כבירי-שמיע ו-11 מחזיקי מניית אי.די.בי פתוח נוספים מהציבור. זאת, בעקבות הצעת רכש של החברה, במסגרתה נרכשו מניות הציבור, והחברה חדלה להיות חברה ציבורית.

התובעים דרשו לבטל את הצעת הרכש של החברה בשל פגמים שנפלו, לטענתם, באופן שבו התקבלה ההחלטה על הצעת הרכש - או לחילופין לחייב את אי.די.בי פתוח לשלם לבעלי מניות מהציבור סך של 680 מיליון שקל, בשל השווי הנמוך שבו בוצעה הצעת הרכש.

התובעים הייצוגיים טענו, בין היתר, כי הצעת הרכש לא אושרה באסיפת בעלי המניות, על אף שמדובר בעסקה חריגה עם בעל שליטה; כי הצעת הרכש עברה רק בשל הסכמה של 0.35% מעל למינימום הנדרש בחוק, ותוך שבכלל המסכימים לה נכללו בעלי מניות המקורבים לבעל השליטה, נוחי דנקנר - אביו ואחותו; וכי בהתאם לתקנות ניירות ערך (הצעת רכש) היה על החברה להציע מחיר שאינו נמוך מ-82 שקל למניה - המחיר שהציעה החברה בהצעת רכש שהוצעה חצי שנה קודם לכן. 

שווי הוגן

לצורך הפרכת התביעה הגישה חברת אי.די.בי חוות-דעת מטעם המומחים הכלכליים פרופ' חיים בן-שחר ופרופ' אשר בלס, אשר קבעו, בין היתר, כי המחיר שנקבע בהצעת הרכש ראוי.

במארס 2014 דחתה שופטת המחוזי בתל-אביב, דרורה פלפל (כיום בדימוס), את הבקשה, כשהיא קובעת כי "הסמכויות שניתנות בהצעת רכש לבעלי המניות מכוח הצבעתם קיימות, בין אם כונסה בפועל אסיפה כללית ובין אם לאו. אין צורך באסיפה כללית, אם קיימת הודעה כדין, ומולאו כל התנאים לעניין הצעת הרכש. הזימון לכל בעלי המניות באופן אישי הוא הליך מיוחד לצורך הצעת הרכש". 

באשר לטענה בדבר קביעת מחיר המניה, כתבה פלפל בפסק דינה כי "נראה כי השווי נבע משיחות פנימיות שהתקיימו. כנראה הוא לא היה מדויק והתבסס על השיטה שבה ניהלה פתוח בדרך-כלל את ספריה, מחיר שוק וספרים, לפי הערך הגבוה יותר, בצירוף פרמיה על ערך המניה בבורסה. קשה לומר כיום שזו דרך נאותה לקביעת מחיר מניה, אבל אפילו אם נפלו פגמים לעניין זה בתהליך קביעת המחיר - השאלה היא האם הם גרמו לשווי לא הוגן למניה". 

על החלטה זו ערערו התובעים הייצוגיים לבית המשפט העליון, ובשבוע שעבר (ג') דחה בית המשפט העליון את הערעור, תוך שהוא קובע כי הגם שנפלו פגמים בהצעת הרכש, עמדה אי.די.בי בנטל שהועבר אליה להוכיח כי המחיר שהוצע משקף שווי הוגן של המניה.

השופט יצחק עמית התייחס לחוות-דעתם של הפרופסורים בלס ובן-שחר, וציין כי במסגרתה נבחנו 5 שיטות חלופיות להערכת השווי ההוגן של המניות, ועל-פי כל אחת מהן הוערך שווי המניה בפחות מהסכום שהוצע בהצעת הרכש; מנגד, ציין, לא הציגו התובעים הייצוגיים חוות-דעת הנוקטת ולו באחת משיטות החישוב המקובלות, ולא הניחו תשתית שיש בה להעיד על תוחלת התביעה אם תאושר הבקשה לאישור התביעה הייצוגית. 

עניין לבעלי השליטה 

במסגרת ההחלטה ציטט השופט עמית את דבריו של נוחי דנקנר, בעל השליטה לשעבר בחברה, בישיבת דירקטוריון מינואר 2009, במהלכה אושרה הצעת הרכש העצמית, ביחס להצבעה של בני משפחתו. "התעוררה שאלה האם הצעת הרכש מהווה עסקה שלנושאי משרה/בעלי שליטה בחברה עניין אישי בה... שאז יש לאשרה כעסקת בעל עניין", אמר דנקנר, והוסיף: "לדעת היועצים המשפטיים של החברה (אשר מסקנותיהם בעניין זה נמצאו מקובלות גם על רשות ניירות ערך), אין בנסיבות האמורות כדי ליצור לנושאי משרה/בעלי שליטה בחברה עניין אישי בהצעת הרכש, ולפיכך אין צורך באישורים מיוחדים למהלך, אף לא אישור האסיפה הכללית". 

באשר לאמירות אלה של דנקנר, ציין השופט עמית: "חוות-דעת היועצים המשפטיים של החברה או חוות-דעת של הרשות לניירות ערך לא הוצגו על-ידי המשיבה, ולא ניתן לדעת על מה התבססה מסקנה זו". 

עוד קובע עמית כי עובר להחלטה על פרסום הצעת הרכש המלאה, היה על הדירקטוריון לקבל חוות-דעת מגורם בלתי תלוי לגבי השווי ההוגן של המניה, ו"משלא נעשה הדבר, נפל פגם באופן קביעת המחיר שהוצע למניה בהצעת הרכש, פגם שיש בו כדי להעביר את הנטל אל המשיבה להוכיח כי שווי המניה היה הוגן".

ואולם, למרות הפגמים שנמצאו, קבע בית המשפט העליון - השופט עמית, בהסכמת השופטים סלים ג'ובראן וצבי זילברטל - כי החברה עמדה בנטל שהועבר אליה להוכיח כי המחיר שהוצע משקף שווי הוגן של המניה. 

שאלת סבירות ההוצאות 

בקו מקביל לדיון בעליון, כאמור, נדונה שאלת החיוב התובעים בהוצאות המשפט משנדחתה תביעתם במחוזי. במהלך דיון זה התגלה כי חברת אי.די.בי שילמה למומחים הכלכליים פרופ' חיים בן-שחר ופרופ' אשר בלס לא פחות מ-1.2 מיליון שקל בעבור חוות-דעתם לסיוע בהפרכת התביעה.

הסיפור התגלגל לפתחה של השופטת (בפועל) שלומית יעקובוביץ', בשבתה כרשמת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שהייתה צריכה להכריע בשאלת היקף הוצאות המשפט שבהן יש לחייב את התובעים הייצוגים, ובמארס אשתקד חייבה את התובעים הייצוגיים בתשלום הוצאות המשפט של החברה בסכום-עתק של כ-1.1 מיליון שקל (הסכום ששולם בהפחתת סך של כ-87.3 אלף שקל שנמצא כי אינם שייכים לתביעה).

בעת מתן ההחלטה, הרשמת לא שקלה את סבירות הסכום ששילמה אי.די.בי לשני המומחים. הבדיקה היחידה שביצעה הייתה - אם הסכום הוצא כולו במטרה להתגונן מפני התביעה. לאחר שבדקה את ההוצאות, הפחיתה אותן וחייבה את התובעים לשלם לאי.די.בי את היתרה. 

היעדר שיקול-הדעת והיעדר הביקורת השיפוטית באשר לסכום ששולם לכלכלנים המומחים העלו תהיות בקהילייה המשפטית, בלשון המעטה; כמו כן עלתה גם השאלה האקוטית לגבי היקף הנזק הרוחבי שעשתה הרשמת לזירת התובענות הייצוגיות, בייחוד בתחום שוק ההון. האם בשרבוט עט חוסל ענף תובענות שלם? שהרי איזה תובע ייצוגי ייקח על עצמו סיכון שהוא יחויב בהוצאות של מיליוני שקלים שהחברות הנתבעות מוציאות ללא היסוס, גם כאשר הוא מאמין שתביעתו מוצדקת?

אולם השופטת יעקובוביץ' קיבלה הזדמנות שנייה לשקול את החלטתה. לאחר שהתובעים הייצוגיים ערערו על חיובם בהוצאות-העתק, ביטלה השופטת עפרה צ'רניאק את החלטתה של יעקובוביץ' והחזירה אותה לבחינה מחודשת אצלה, מבלי שתהיה תלויה בהחלטתה הראשונה. צ'רניאק אף "הדריכה" את יעקובוביץ' לשקול את סבירות גובה ההוצאות הפעם, וציינה כי יש לה זכות ואף חובה להפעיל שיקול-דעת בעניין. 

הפעם בחרה יעקובוביץ' שלא לנקוב בסכום, אלא להמתין. בדיון שהתקיים בפניה המליצה השופטת לצדדים להמתין להחלטת בית המשפט העליון בערעור שהגישו התובעים הייצוגיים על ההחלטה לדחות את בקשתם לאישור התביעה הייצוגית מלכתחילה - והדיון בשאלת ההוצאות הושהה. 

שאלה מרכזית זו - האם סביר לשלם למומחים שכר-טרחה בהיקף 1.2 מיליון שקל על חוות-דעת, מעמיקה ומלומדת ככל שתהיה; והאם יש להשית הוצאה זו על התובעים הייצוגיים - תוכרע בקרוב. 

עו"ד יוסי בנקל, בא-כוח אידיבי פיתוח, מסר: "הוכח פעם נוספת כי אין מקום לתביעות ייצוגיות פופוליסטיות מתלהמות שאין להן כל אחיזה בעובדות ובמציאות הכלכלית".