אייווה תשיר לנו סולו

הנה כי כן, המסך עולה. שנת הבחירות בארה"ב מתחילה רשמית בעוד כמה שעות, יום ב' בערב שעונם, יום ג' חמש לפנות בוקר שעון ישראל. היא מתחילה, כפי שהתחילה מאז 1972, במדינה קטנת-אוכלוסים במערב התיכון של ארה"ב, שאינה מייצגת את אמריקה כמעט בשום מובן חברתי, כלכלי או דמוגרפי.

שמה אייווה, מתגוררים בה שלושה מיליון בני אדם, אפילו לא אחוז אחד של אוכלוסיית ארה"ב. 92% מתושביה לבנים (77% בארה"ב), 3.4% שחורים (13.2%), 5.6% יוצאי אמריקה הלטינית (17.4%, כל הנתונים לקוחים ממרשם האוכלוסים של ארה"ב).

בערך 40% של אוכלוסיית אייווה מתגוררים באזורים "לא עירוניים". אף כי המספר הזה עומד בסימן ירידה מתמדת, הוא עדיין גדול פי שניים ויותר מן השיעור הארצי (18%, על פי נתוני 2014). אייווה מפורסמת בשדות החיטה שלה. היא מגדלת 19% מן התירס הנצרך בארה"ב. 22% מכלכלתה קשורים במישרים או בעקיפים בחקלאות.

יתר על כן, אייווה אינה עורכת בחירות במובן המקובל. היא אינה מעמידה קלפיות במקומות ציבוריים, ומזמינה את תושביה להצביע מאחורי פרגוד. הבחירות של אייווה דומות יותר לסדרה ארוכה של אסיפות קטנטנות. הן מתחילות בשבע בערב, שעה שבה קלפיות נוטות להתחיל להיסגר בבחירות נורמליות בארה"ב. ינואר הוא אמצע החורף, והחורף באייווה קר במיוחד ומושלג במיוחד.

חשיכה כבדה

אילו מין אנשים מגיעים אל אסיפות העם, או "קוקוסים" (באנגלית: caucuses)? אנשים שהספיקו לסיים את העבודה, או קיצבאים שאינם עובדים; אנשים שסיימו את העבודה, אבל אינם עייפים מדי, או עסוקים מדי או רעבים מדי; אנשים שאינם חוששים לנהוג בחשיכה כבדה, בכביש מכוסה קרח, במזג אוויר עוין; אנשים המתעניינים מאוד בפוליטיקה, או מאוד-מאוד, עד כדי אובססיה. לפעמים שיעורם אינו גדול מ-5% של בעלי זכות הבחירה.

בקיצור, אלה המגיעים אינם מייצגים נאמנה את הדמוגרפיה של אייווה. והדמוגרפיה של אייווה, אמרנו, אינה מייצגת נאמנה את כלל ארה"ב. לשון אחר, התחלה פחות משמעותית של שנת הבחירות קשה להעלות על הדעת. אייווה אפילו אינה שוות ערך לסקר דעת קהל, מפני שעורכי סקרים מנסים לבסס אותם על מדגם, לא על קפריזה, ולא על תחושות בטן. אבל ההצבעה באייווה אינה אלא צירוף של קפריזות ושל תחושות בטן.

ב-44 השנים שבהן אייווה פותחת את עונת הבחירות המקדימות היא הצביעה רק שבע פעמים לטובת טוענים לנשיאות, שזכו בסופו של דבר במועמדות מפלגותיהם. המספר הזה נוגע להתמודדויות תחרותיות, שבהן היו לפחות שני טוענים בעלי סיכוי. אפילו רונלד רייגן הובס בה, ב-1980, בשנה שבה ניצח בקלות בתוך המפלגה הרפובליקאית, וניצח ב-43 מ-50 המדינות של ארה"ב בבחירות הכלליות. ביל קלינטון הגיע למקום השלישי, ב-1992. ההיסטוריה מראה שאפשר לנצח גם בלעדיה.

הוא פגש כל בוחר

רק פעם אחת אייווה הצליחה לשנות מעיקרו את כיוון נשיבת הרוח. זה היה ב-1976. היא העניקה ניצחון סנסציוני לג'ימי קרטר, פוליטיקאי בן-בלי-שם ממדינת ג'ורג'יה, שיומרותיו הנשיאותיות שעשעו עד אז כל משקיף רציני. קרטר בילה שנה שלמה באייווה, ואמרו עליו שפגש כל בוחר לפחות פעם אחת. אייווה הייתה קרש הקפיצה שלו. לאחר אייווה הוא דהר כמעט באין מפריע אל מועמדות מפלגתו - ואל הבית הלבן.

אחדים ניסו לחקות את המופת של קרטר. איש לא הצליח. אייווה חזרה והצביעה בעד טוענים לא קובנציונליים, אבל בוחרים במדינות אחרות חדלו להתרשם - עד 2008. בעזרה מסיבית של ידידיו בתקשורת, ברק אובמה הצליח לתאר ניצחון באסיפות של אייווה (38%) כרעש אדמה. הוא היכה את הילארי קלינטון, שנחשבה רק שבועות אחדים קודם למועמדת הוודאית של מפלגתה לנשיאות. גב' קלינטון אמנם ניצחה מיד אחר כך במדינת ניו המפשייר, אבל ניטלה ממנה הילת הניצחון הבלתי-נמנע.

התקדימים, חצאי התקדימים ורבעי התקדימים הם סיבה מספקת לעניין התקשורתי והפוליטי. מועמדים נוטים להקדיש תשומת לב ניכרת לאייווה לא רק מפני שהם זקוקים לקולותיה בבחירות המקדימות, אלא מפני שהישג באייווה מגביר את נכונותם של תומכים-בכוח במקומות אחרים לתרום למערכת הבחירות שלהם. את הכסף שהם מוציאים באייווה אפשר אולי להשוות להון ראשוני, המושקע במיזם. ממילא מועמדים משניים, עם מימון מוגבל, מטילים את מלוא יהבם על אייווה, מנסים למשוך עוד קצת עד ניו המפשייר, ואז נושרים בסיבוב.

לקיצונים יש כתובת

פוטנציאל ההפתעות באייווה ניכר, מפני שאיש אינו יודע אל נכון כמה בוחרים יגיעו לאסיפות. הדעת נותנת שיגיעו רדיקלים וקנאים במספרים חסרי-יחס. תופעה כזאת נוטה להיטיב עם הקיצונים בשתי המפלגות: שמאל אצל הדמוקרטים, ימין אצל הרפובליקאים.

גם לאלה גם לאלה יש הפעם כתובות ברורות. אצל הרפובליקאים הם יתפלגו בין דונלד טראמפ לטד קרוז, סנאטור שמרני מאוד מטקסס. אצל הדמוקרטים הם ימצאו את ברני סנדרס, הסנאטור הקשיש (74) ממדינת ורמונט הזעירה, החבר הסוציאליסטי המוצהר היחיד בקונגרס של ארה"ב, הטוען היהודי (החילוני בהחלט) הרציני הראשון מאז ומעולם לנשיאות.

בימים האחרונים התגבשה פחות או יותר הסכמה, שתבוסה של קרוז באייווה תנפה מן המרוץ את האיש היחיד המסוגל לבלום את טראמפ. אבל דעה אחרת אומרת, שהמקום השלישי הוא החשוב ביותר. הסקרים מראים תחרות קשה בין ג'ב בוש, יורש העצר של השושלת המשפחתית, לבין מרקו רוביו, הסנאטור הצעיר. שניהם, בוש ורוביו, הם מפלורידה. לפנים שררו ביניהם יחסים של פטרון ובן-חסות. עכשיו ניטשת ביניהם מלחמה לחיים ולמוות. אחד מהם, אולי, יישא את הדגל של האגף המפוכח במפלגה, במלחמת המאסף נגד טראמפ.

אצל הדמוקרטים מסתמן ניצחון לסנדרס, אם כי זה רחוק מלהיות ודאי. בתחנה הבאה, ניו המפשייר, בשבוע הבא, חוזים ניצחון עצום ממדים לסנדרס. הוא בן בית, ומדינתו ורמונט גובלת בניו המפשייר.

שתי תבוסות בשבוע אחד הן כנראה פחות ממה שגב' קלינטון הייתה רוצה. שטות תהיה לסתום עליה את הגולל בשלב כה מוקדם, אבל אנשים אינם מחייכים עוד למשמע שמו של סנדרס. הוא מאיים להאריך מאוד את התהליך, לגרור את המפלגה (שהוא אפילו אינו חבר רשום בה) שמאלה, ולהזכיר לדמוקרטים וללא-דמוקרטים עד כמה אין הם מחבבים את רעייתו של הנשיא ה-42.

חיים ומוות אינם בידי אייווה, אבל הפוטנציאל שלה לפצוע ולהאט עשוי להיות קריטי. עונת הבחירות המקדימות תימשך עד תחילת יוני. ב-2008 נאבקה הילארי קלינטון עד הסוף המר. אין סיבה להניח שסנדרס ינהג אחרת. ה"ניו יורק טיימס" מפרסם היום (א') מאמר מערכת, הקורא לדמוקרטים לתמוך "בהתלהבות" בגב' קלינטון. אבל באייווה קוראים עיתונים אחרים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny