יש סידור מסוים שכולנו חיים לפיו, והוא קשור לחלוקה ברורה בין שני סוגים של אנשים: 5% שיוצרים, חולמים ועושים, ו-95% אחרים, שעובדים אצלם. באופן מפליא מתומרנים 95% מהאנשים לעבוד, להוריד את הראש, לא להעז יותר מדי, לא לחלום בגדול מדי ולהסתפק בפחות. אז איך מעצבים מציאות שבה רוב האנשים ימצאו סיפוק במילוי ההוראות והגשמת החלומות של ה-5% האחרים? אלה שלא מפסיקים לפנטז ולשחק במציאות כמו במגרש משחקים? מה מאפשר לסידור המשונה הזה להמשיך ולהתקיים?
את התשובה קיבלתי ביום שישי לפני שבוע, כשבאתי לאסוף את בתי אלונה, בת השמונה, מבית הספר. "איך היה?", שאלתי אותה כרגיל, והיא סיפרה לי שהיה מקסים במיוחד: הם ראו סרט שלם במשך שעתיים. "למה?", שאלתי. "כי היינו ילדים טובים אז קיבלנו פרס". זה הלם בי, ופתאום הבנתי איך מעבר לרעיון האידיוטי לתת לילדים לצפות בסרט בינוני במשך חצי מהיום בבית הספר, כל העסק הזה בנוי. הנקודות של הפאזל התחברו לי והרגשתי שנחשף בפניי ה'מטריקס'. הוא פשוט להסבר, אך מצמרר. זה הכול מתחיל בדיוק שם, בבית הספר. חייבים לרגע לחזור אחורה כדי להבין את עומק העניין.
למה זה רע להיות ילד טוב
שלושה דברים עקרוניים למדנו בבית הספר. למרבה ההפתעה אלה עדיין בדיוק אותם שלושה עקרונות מפתח שנלמדים גם היום: לפעול מתוך מוטיבציה חיצונית, להיות 'ילד טוב' ולפתח פחד מכישלון. שלושה דברים שימנעו מכל ילד לכוון רחוק בחיים, ושיבטיחו שתמיד 'ידפוק חשבון' לכל העולם, ויעבוד במכונת החלומות של ה-5% יוצאי הדופן.
הסעיף הראשון ברור: יום נתון בבית הספר הוא מתקפה של פרסים, אזהרות ומבצעים. שום דבר לא נעשה לעולם למען הדבר עצמו. הילד יקבל נקודת זכות על הלוח, או יזכה בכוכב על הלוח, כי היה שקט, עד שלא ייוותר בו שום רצון אמיתי לכלום.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.