אייווה שמאייווה

אייווה-שמאייווה. מצביעיה הרפובליקאים פיתחו כישרון מיוחד להעדיף מועמדים, שכשלו בכל מקום אחר. אפילו רונלד רייגן וג'ורג' בוש האב הפסידו בה, לפני שניצחו במקדימות, לפני שניצחו ללא קושי בבחירות הכלליות.

האם אייווה סיימה השבוע את תנופתו של דונלד טראמפ? לא. טראמפ עשה בה חיל בכל מובן שהוא, אף כי סיים שני, עם 4% פחות מטד קרוז. בהתחשב בזה שנוצרים אדוקים מן הזן האוונגליסטי (פרוטסטנטים שוחרי-תנ"ך וחובבי-ציון) נותנים את הטון בימין של אייווה, הצלחתו של איל נדל"ן יהיר וקולני מניו-יורק לקבל רבע מן הקולות היא פנומנלית.

ניו המפשר, בשבוע הבא, תוכל להאט אותו (הוא מוביל בה, על-פי אחד הסקרים, בהפרש של 28%). דרום קרוליינה, בסיבוב השלישי, תוכל להוציא את הרוח ממפרשיו. עוד חזון למועד. אבל ברור למדי שאייווה היא תעתוע והסחת דעת. היא עושה שירות דוב לפוליטיקה האמריקאית במובן הזה שהיא מעניקה כובד-משקל למשקל-נוצה, ומאפשרת לשוליים רדיקליים להעמיד פנים שהם המרכז החדש. אני כותב את זה כמי שבילה ימים ארוכים בערבות אייווה, בהתחקות אחר נשיאים וסנאטורים פוטנציאליים.

אייווה מזכירה לנו, לעומת זאת, את המידה שבה המבנה המפלגתי של אמריקה חדל לשרת את צרכיה. שתי המפלגות הגדולות, בעצם היחידות, מושלות בכיפה זה 170 שנה, ומגבילות את החופש לבחור ולהתחרות. הדמוקרטים בתור שכאלה נמצאים שם מאז הבחירות של 1828; הרפובליקאים השתתפו בבחירות בפעם הראשונה ב-1856. מאז, הדואופול הזה ניהל את אמריקה.

המפלגות לבשו צורה ופשטו צורה: פעם הרפובליקאים היו המתקנים הרדיקליים, שוחרי זכויות האזרח. אחר כך הם נעשו מפלגת הסטטוס-קוו וההון הגדול. השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30 הטיל את אצטלת המתקנים הרדיקליים על הדמוקרטים, והעניק להם את הבכורה הפוליטית במשך 40 שנה. עניינה של הבכורה לא היה רק נוכחות בבית הלבן, אלא בייחוד השליטה בתהליך החקיקה, מכוח רוב כמעט קבוע בשני בתי הקונגרס.

בתקופת הבכורה הדמוקרטית, הרפובליקאים התיישרו אל המרכז, בוודאי בענייני כלכלה. ריצ'רד ניקסון, הרפובליקן הבולט ביותר של זמנו, הכריז, "כולנו קיינסיאנים", ברמז לכלכלן המהולל ג*ון מיינארד קיינס, שמשנתו הסוציאל-דמוקרטית הדריכה את ממשלות המערב מזמן השפל הגדול ואילך.

המשבר הכלכלי הגדול הבא, של שנות ה-70, העתיק את המפלגה הרפובליקאית הרחק ימינה. מתוניה, "הרפובליקאים של רוקפלר", נחלו את המפלה הסופית ב-1980. אחרון נושאי הדגל שלהם, ג'ורג' בוש האב, התנגד לקיצוץ מסים ותמך בהפלות מלאכותיות. הוא, אגב, גבר על רייגן באייווה-שמאייווה, אבל נחל תבוסה איומה ברוב הסיבובים הבאים. ב-1988 הוא התיישר ימינה, והתנגד למסים חדשים ולהפלות, וניצח במקדימות של מפלגתו (ואגב, אז הוא דווקא הפסיד באייווה-שמאייווה למישהו שעמד עוד יותר ימינה ממנו).

ימין? איזה ימין?

הזיהוי של הרפובליקאים עם הימין הוא מורכב. ימין פיננסי, או "הבנקאים של וול סטריט", חולקים את המפלגה עם הימין הדתי. הראשונים הם פרגמטיים כמעט בכל עניין שהוא חוץ מרצונם שהממשלה תמשוך את ידיה מן הפעילות הכלכלית. האחרונים שייכים בדרך כלל למעמד הבינוני, אפילו למטה ממנו, ומתעניינים בנושאים חברתיים ומוסריים. הם מתנגדים להפלות מלאכותיות, לנישואים חד-מיניים ולמתירנות.

כל אחד מן האגפים האלה הסכים פחות או יותר להניח לאגף השני להגדיר את המדיניות בעניינים החשובים לו ביותר. אם פעם היה אפשר להיות רפובליקן עם התווית של "שמרן פיננסי, מתון בענייני חברה", מהפכת רייגן טאטאה את האב-טיפוס הזה מן הבמה.

עונת הבחירות הנוכחית, בייחוד עלייתו המטאורית של טראמפ, מבטאת את המידה שבה המפלגה חדלה לשרת את בוחריה. מצביעי טראמפ אינם מתעניינים ב-laissez-faire הקלאסי, זה המאמין בנצחיות עליונותם של כללי השוק החופשי. רובם אינם מתעניינים בהפלות או בהומוסקסואלים. הם מתעניינים, לעומת זאת, במקומות עבודה ובשכר.

עיינו-נא בעקומה המקושרת כאן, כדי לעמוד על היקף מצוקתם של מצביעי טראמפ. מחציתם מסתפקים בתעודת בגרות, או המקביל האמריקאי שלה. הם משלמים מחיר כבד: משרות מכניסות לחסרי תארים אקדמאים עומדות בסימן ירידה תלולה. אין להם עניין בסטטוס-קוו, אין להם אהדה טבעית לשוק החופשי, ויש בלבם חשד עמוק כלפי וול סטריט וההון הגדול.

השוליים הסהרוריים

הממסד הרפובליקאי לא חשש כל-כך זה מאה שנה (או 104 שנה, למען הדיוק) מפני השתלטות של פופוליסטים רדיקליים על המפלגה. ב-1912 הם היו מוכנים לוותר על הבית הלבן מעיקרו, ובלבד שהרדיקלים לא ישתלטו על המפלגה. עכשיו, הצורך לבלום את טראמפ, ובמידה מסוימת גם את טד קרוז, בוער כאש בעצמותיהם.

כיוצא בזה גם המפלגה הדמוקרטית. זה 40 שנה ויותר לא נרשמה בה קריאת תיגר כל-כך מפורשת על הממסד ועל זהירותו הטקטית. לפנים, התווית "סוציאליסט" נהגה לשגר את נושאיה לגלות בשוליים הסהרוריים. עכשיו, סוציאליסט מוצהר מנסה בהצלחה בלתי צפויה לטרוף את הקלפים.

מה היה טבעי יותר בשביל שתי המפלגות הגדולות מאשר להתפלג? היה מוטב לבוחר האמריקאי, אילו ניצבו בפניו חלופות ברורות: ימין רדיקלי, ימין מתון, שמאל רדיקלי, שמאל מתון. זה היה חוסך מן המתונים את הצורך להתיישר ימינה או שמאלה, כדי להשאיר את הרדיקלים בפנים ויהי מה. זה היה מקל על שוחרי רפורמות לעמוד על דעתם מבלי שיינזפו, שהם "מבריחים את המתונים".

אמריקה הייתה יכולה אז להודיע לפוליטיקאים שלה איזה מנדט היא מעניקה להם, ואם אמנם היא "ארץ ימנית", או "מרכזית", או "שמאלית".

חולשותיה של הדו-מפלגתיות האמריקאית אולי מעולם לא היו נהירות יותר.