הרהורים מנחל סלוודורה

א. מדי פעם יש איזה משהו שמזכיר לי כמה טוב להיות חלק מהחבורה (במלעיל) של המין האנושי. הייתי רוצה שהמשהו הזה יקרה לי הרבה יותר, משהו כמו שלוש פעמים ביום, אבל אני מסתפק גם בפעם בחודש. בדרך כלל התזכורת הזו מגיעה בהפתעה, וזה הכי טוב. אז ככה:

בשבת האחרונה נסענו לטייל בנחל סלוודורה הנשפך לים המלח בין מצפה שלם לעין גדי, מחבלי הארץ היפים ביותר בישראל בעיניי. סיפור גילויו של הנחל - שהטיול בו כולל ירידה בסולמות וטיפוס על סלעים - עצוב ומקסים כמעט כמוהו: לפני 42 שנים נעלם באזור גרשון נדיבי ז"ל, שטייל לבדו. משפחתו, שנואשה מהחיפושים שלא העלו דבר, פנתה אל רואה נסתרות הולנדי כלשהו, ששלח אותם לחפש "בערוץ קטן, שבו מעיין קטן, שממנו צומח עץ, שישה קילומטר צפונית לבית ספר שדה עין גדי". אנשי המדבר הישראליים גיחכו מתחת לאפם חרוך השמש - הרי אין ערוץ ואין מעיין באזור שהם לא מכירים. ובכל זאת, כשהלכו במעלה הנחל, גילו להפתעתם מעיין שלא הכירו וממנו צומח עץ שעליו לא ידעו. היה זה סלוודורה פרסית, חצי עץ, חצי שיח מדברי (מוגן בישראל), שריחו חריף וענפיו שימשו בימי קדם כמברשת שיניים. על-פי המסורת, הנביא מוחמד עצמו השתמש בענפים לצחצח את שיניו ומאז השיח קדוש למוסלמים. גופתו של נדיבי, אגב, לא נתגלתה שם, ונמצאה שנים אחר כך במקום אחר במדבר. הנחל נקרא על שם העץ-שיח, אבל לו היה נקרא נדיבי על שם הטייל המנוח לא הייתי מתלונן, כי זה נורא מתאים; נדיב הוא הטבע, ודווקא במדבר הקמצן כל-כך במים ובחיים בולטת נדיבותו אלפי מונים. אני מת על המדבר. הוא דרמטי וחזק ושקט כמו הגבר שהייתי רוצה להיות.

נחל סלוודורה גולש מהנקודה הגבוהה ביותר של מצוק ההעתקים ויוצר מפל של משהו כמו 700 מטרים, מחזה מרהיב ועוצר נשימה. בכלל, מצוק ההעתקים זה דבר כל-כך יפה! השבר הסורי האפריקאי חצה את האדמה לשניים בדיוק של סכין מנתחים ואתה יכול לעמוד ולראות, כבמראה, את הצד השני שלו בירדן. כי הטבע, מה לו ולגבולות? מה אכפת לשבר הסורי אפריקאי אם אתה ישראלי או ירדני? הוא היה פה קודם, הוא יהיה פה אחר כך.

זה זמן טוב לנסוע לטייל במדבר. אבל זה בכלל לא מה שרציתי לכתוב עליו.

ב. בקיצור, נסענו על כביש 90 הנהדר מתחת למצוק ההעתקים. דרומית למצפה שלם נצמד הכביש למצוק וגורם לך להרגיש קטן וגדול בו בזמן. באחד מהעיקולים של הכביש, במקום המועד למפולות סלעים - האחרונה ארעה לפני כארבעה חודשים - הציב האדם גדר תיל להגנה מפני מפולת.

וזה מה שרציתי לכתוב עליו, כי זה מרגש אותי בכל פעם שאני שם: אתה נוסע לצד מצוק מפואר, אדיש ומלא הוד קדמוני ופראי בגובה של מאות מטרים, המורכב מסלעים של מי יודע כמה מאות טונות שיכולים להתמוטט כל רגע, להתרסק בקול מחריש אוזניים ולמעוך מכונית כמו שפיל מועך נמלה - ומה עושה האדם? שם גדר תיל, שזה לא יותר משם יפה לכמה חוטי ברזל שנמתחים בין עמודים. לגדר תיל בגובה מטר וחצי הרי אין שום סיכוי שבעולם לעצור מפולת סלעים אם וכאשר. באותה מידה יכול היה לכתוב פתק בשלוש - או בשלוש מאות - שפות: "סלעים יקרים, אנא הימנעו ממפולות". מבחינת הסלעים, פתק וגדר זה אותו דבר. לו יכלו לצחוק היו צוחקים (אבל אז הם לא היו סלעים). ובכל זאת. הוא שם אותה שם, האדם. ואדם אחר, נגיד אני, נוסע שם, ולמרות ההכרה בחוסר הסיכוי, הוא חש קצת יותר בטוח. יש גדר. הכול בסדר.

זה דימוי נפלא בעיניי למין האנושי מכל-כך הרבה בחינות. נאיבי, עקשן, יהיר, לוחם. כל מלחמה שלו היא מלחמה אבודה. הטבע הוא הבית והטבע הוא אויב. ובסוף מתים. אני חושב על האנשים שסללו את קטע הכביש הזה משנות ה-50 עד ה-70 של המאה הקודמת, איזו חוויה זו בטח הייתה - כמה קטנים הם ודאי הרגישו שהם. אני חושב על האנשים ששמו את הגדר המצחיקה הזו. מה, הם לא הרימו מבט וגילו שכמה שלא תמתח את הצוואר לא תראה את ראש הצוק? ובכל זאת, הם לא הפסיקו.

כן. האדם ימתח גשר, יציב סכר, יסלול כביש, ימתח גדר, יטפס על הר, יצלול לקרקעית וימריא אל החלל - נדמה שככל שהוא מנסה להוכיח שהוא גדול, ככה הוא מבין כמה הוא קטן. האדם לא מפסיק להתמודד, לעזאזל, מהרחם עד הקבר: הוא מתמודד עם תסביכי ילדות כמו שהוא מתמודד עם כוח הכבידה. הוא נלחם ביתושים כמו שהוא נלחם בשמש. הוא מתגעגע לקרובים שמתו תוך כדי שהוא ממפה את הגנום האנושי. הוא חוקר את הנפש ואת היקום באותה תשוקה ובאותה הבנה: לדברים אין סוף ואין חקר. אבל זה לא משנה לו - הוא ימשיך בשלו: ישים חוט ברזל מתחת למצוק באותה אמונה יוקדת שבה הוא מנסה לחנך את ילדיו. הוא ידפוק את הראש מול שירות לקוחות באותו להט שבו הוא מנסה לנצח את המוות. את הכול הוא עושה תוך כדי שהוא עושה את הכול. אני מוכן לשים עשרים שקל שכשניל ארמסטרונג הציב לראשונה כף רגל אנושית על אדמת הירח הוא חשב על משהו אחר. כי אי אפשר שלא לחשוב על משהו אחר. אי אפשר שלא להתמודד מול הכול ביחד. מה אתם חושבים, שלאלברט איינשטיין לא גירד בכף הרגל כשהוא גילה את סודות היקום?

האדם מנסה להיכנס להיסטוריה אף שהוא ההיסטוריה. אתם, אני, אנחנו ההיסטוריה.

ג. אני חושב על כל זה כשאני נוסע בכביש 90: כמה כיף להיות חלק מהחבורה (במלעיל) של המין האנושי. אני חושב על ההיסטוריה. נכון, אנחנו ההיסטוריה, כולנו תוצרים של כל מה שהיה לפנינו. מהבחינה הזו, באמת כל אחד הוא בלתי נשכח, באמת כל אחד הוא חלק מההיסטוריה.

אבל האמת היא שרובנו המוחלט נישכח כאילו לא היינו מעולם. היום אנחנו פה, מחר לא. תחשבו על זה רגע: אי אפשר לדעת בדיוק כמה אנשים חיו על כדור הארץ מאז ומתמיד עד היום, אבל ההערכה היא שמדובר במשהו כמו 108 מיליארד אנשים בחמישים אלף השנים האחרונות. כמה מתוכם באמת נכנסו להיסטוריה? שבריר של שבריר של שבריר של שבריר של שבריר של אחוז, בטח פחות.

ועדיין, כל אחד מאיתנו חי חיים מלאים, כל אחד הוא איש הנצח, כל אחד מאיתנו במרכז העולם. אנחנו חיים באשליה נהדרת שהכול סובב סביבנו. אני שומע אנשים שאומרים דברים כמו: "כל פעם שאני יוצא מהבית בלי מטרייה יורד גשם". זה דבר מדהים: המחשבה שהשמש והעננים והרוח והמים והשקע הברומטרי, מה שזה לא יהיה, יושבים ומחכים לראות אם יצאת עם מטרייה או לא כדי להחליט על הגשם. זה הורס אותי מצחוק. אבל כולנו כאלה, גם אני. כי אי אפשר לחיות אחרת. קשה לסבול את המחשבה שאתה כלום. אבל טוב לדעת את זה. זה מאוד משחרר בסך הכול.

אני חושב על כל זה כשאני נוסע בכביש 90 ומסתכל למעלה, על המצוק האדיר: המדבר אדיש. תסלול דרכו כביש או אל תסלול, למי אכפת? הרי בסלעים חרוצים מאובנים של כל מה שהיה ונשכח. אבל אז מה? טוב להיות בן אדם. ולו רק בגלל שאני לא מכיר אפשרות אחרת. את חיה, אתה חי, אני חי. חיינו הם דמעות בגשם. חיינו הם גדר תיל מתחת למצוק.

בואו נהנה מזה.