סוציאליזם באמריקה

מה נוח היה אילו יכלה מדינה אחת בארה"ב לפצח את תעלומות הפוליטיקה שלה, לחסוך לנו זמן ומקום, לפזר ערפל, לסיים כל משפט בסימן קריאה, או לפחות בנקודה. אייווה לא התקרבה אפילו לעשות כן השבוע, על אף הבליץ התקשורתי ותשומת הלב חסרת כל היחס לתוצאות ההצבעה בבחירות המקדימות החלקיות שלה לנשיאות.

עד לפני 80 שנה נהגו להגיד, "באשר הולכות ורמונט ומיין - לשם הולכת ארצנו". ורמונט ומיין הן שתי המדינות הקטנות בקצה הצפון מזרחי של ארה"ב. הן נחשבו למצפן הפוליטי. הן תמיד כיוונו למצב הרוח הציבורי. אבל בבחירות לנשיאות של 1936, הן היו שתי המדינות היחידות שהצביעו לטובת המועמד הרפובליקאי לנשיאות, אלף לאנדון. 46 המדינות האחרות (היו אז רק 48) תמכו בפרנקלין רוזוולט, תודה לאל. ליצנים הציעו אז לשנות את אימרת הכנף, ולהעמידה על המלים "באשר הולכת ורמונט - לשם תלך גם מיין".

ארבע לפנות בוקר

לפני 64 שנה נולדו הבחירות המקדימות של ניו המפשייר, עוד מדינה קטנטנת-אוכלוסים בצפון מזרח, בשכנותן המיידית של ורמונט ושל מיין. היא הצליחה לחטוף את המקום הראשון בעונת הבחירות, אף כי קשה להעלות על הדעת מקום נעים פחות למסע בחירות מפרך מאשר ניו המפשייר באמצע החורף. היא מקצרת את חייהם של מועמדים, הנאלצים לקום בארבע לפנות בוקר, בחשיכה כבדה ובקור ארקטי, כדי ללחוץ ידיים משועממות.

מהיותה "הראשונה בארצנו", ניו המפשייר קיבלה עליה אחריות כבדה. פה ושם היא חרצה גורלות וחזתה תחזיות. היא שמה קץ ליומרותיהם הנשיאותיות של מנצחים, שלא ניצחו בהפרש גדול מספיק; היא הזניקה פוליטיקאים אלמונים אל מרכז תשומת הלב, כמו ג'ימי קרטר ב-1976.

אבל היא גם חזרה וטעתה. לא פעם היא העדיפה מועמדים, רק מפני שהם באו מאותה השכונה: ממדינת מסצ'וסטס, למשל, גם כאשר משקלם היה קל מאוד. לפעמים היא פשוט השתטתה, למשל כאשר העניקה מקום ראשון לפאט ביוקנן, הפרשן הימני הדתי הרדיקלי ועוין-ישראל, ב-1996.

אייווה? היא כמעט מעולם לא הצליחה לכוון למצב הרוח הלאומי. המצביעים ב"אסיפות הבחירות" שלה - שהן הרבה פחות מבחירות חשאיות נורמליות - הם כמעט תמיד הרבה יותר רדיקלים מרוב האמריקאים. בין הרפובליקאים יש משקל כבד לנוצרים אדוקים (פרוטסטנטים אוונגליסטים), ובין הדמוקרטים יש משקל כבד לשמאל.

"חלוקת העושר", רחמנא ליצלן

סקר של ערב ההצבעה באייווה הראה למשל, כי 43% מן המצביעים הדמוקרטיים הצפויים מגדירים את עצמם "סוציאליסטים". ארבעים ושלושה אחוז. וזה בארץ שבה סוציאליזם מעולם לא הצליח להכות שורשים. עצם המושג "סוציאליסט" נעשה מלת גנאי בלקסיקון. פוליטיקאים מן השמאל נמלטו מפני התווית הזו כל עוד רוחם בם.

ב-2008 העמיד ברק אובמה את סיכויי בחירתו בספק גדול, כאשר השתמש במלים "חלוקת העושר", בשיחה עם בוחר (פרשת "ג'ו השרברב"). יריבו הרפובליקאי ג'ון מקיין הכריז מיד, כי יצא המרצע מן השק, והתגלה פרצופו הסוציאליסטי של המועמד הדמוקרטי.

התווית הזו רדפה את אובמה הרחק אל תוך נשיאותו. הפרשן הניאו-שמרני הבולט, צ'רלס קרותהאמר, כתב על אובמה, כי הוא רוצה "זן סוציאל-דמוקרטי של סוציאליזם", כמו בשוודיה. אובמה רוצה להפוך את אמריקה לאירופה, עם "פחות דינאמיות, פחות ניידות חברתית יצרנית, ובסופו של דבר גם פחות חירות".

יוג'ין התמודד מן הכלא

המועמד הסוציאליסטי המוצהר האחרון לנשיאות, שהיה יותר מנקודה זעירה על המכ"ם, התמודד ב-1920. הוא קיבל קצת פחות מ-3.5% של הקולות. מה שמעניין הוא, שאת מערכת הבחירות שלו ניהל המועמד ההוא מן הכלא. הוא הושלך לשם בעוון הסתה ובגידה, מפני שהתנגד להשתתפות ארה"ב במלחמת העולם הראשונה. שמו היה יוג'ין דבס (Debs), ועד השבוע הוא היה הסוציאליסט המפורסם ביותר בתולדות אמריקה.

לא עוד. את התואר הזה נטל ממנו הסנאטור ברנרד ("ברני") סנדרס ממדינת ורמונט. הפוליטיקאי היהודי שנולד וגדל בברוקלין, ניו יורק, ובילה את ירח הדבש שלו בברית המועצות עליה השלום, הפך בגיל 74 לטוען רציני ביותר למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות.

זה כל כך לא מתקבל על הדעת, עד שהדעת מסרבת לתפוס ולהאמין. כל ניתוח הגיוני של המפה הפוליטית מחייב אותנו להניח, שלסנדרס אין כל סיכוי. הילארי קלינטון מוכרחה להביס אותו. אני מוסיף להאמין שהיא אמנם תביס אותו, אם כי צילו יתארך מעל מסע הבחירות שלה עד חודש יוני; והיא תתקשה מאוד שלא להעניק לו ולתומכיו ייצוג בולט בוועידת המפלגה, בסוף חודש יולי, בפילדלפיה.

14 טריליון

שאלה מעניינת יותר ממי-ינצח-בסוף היא השאלה אם הגלגל הרעיוני באמריקה התהפך במידה כזאת, שמועמד סוציאליסטי מוצהר אינו נדחק אוטומטית אל השוליים הרחוקים, ורעיונותיו הרדיקליים נשקלים ברצינות גמורה.

הוא, בניגוד לאובמה, באמת חושב את הסוציאל-דמוקרטיה השוודית למקור השראה. הוא רוצה חלוקת עושר ומשאבים. הוא רוצה לפרק את הבנקים הגדולים, ולהלאים את שירותי הרפואה. הוא רוצה לכוף את וול סטריט לפיקוח חסר תקדים. הוא רוצה להטיל מסים כבדים על העשירים. תווית המחיר של תוכניותיו הוערכה זה לא כבר ב-14 טריליון דולר (ראו טור קודם).הרעיונות האלה, תהיה הדעה עליהם אשר תהיה, כרוכים במהפכה פוליטית וחברתית. הם מצריכים תמיכה ציבורית מסיבית, שתעניק לא רק את הבית הלבן לברני סנדרס, אלא גם תחלץ את שני בתי הקונגרס מידי הרפובליקאים.

אפילו חילוץ כזה לא יספיק, מפני שמוזרויות הנוהל בסנאט מחייבות רוב מיוחס של 60 מושבים, מתוך 100, כדי לאמץ חוקים. כדי שמשהו מעין זה יתרחש, צונאמי אלקטורלי צריך לפקוד את אמריקה. תופעות טבע כאלה מתרחשות אחת לדור, או שניים. רק פעמיים במאה השנה האחרונות הצליחה מפלגת מיעוט להפוך את הקערה על פיה במידה כה דרמטית.

ברני סנדרס כנראה ינצח במקדימות של ניו המפשייר, בשבוע הבא. ניו המפשייר אוהבת מורדים ונון-קונפורמיסטים, והיא אוהבת את שכניה.

אבל אחר כך יהיה עליו לצאת מן החממה הצפון-מזרחית, ולנחות בדרום העמוק. זה יהיה המבחן. אם הוא ינצח שם - אפילו במדינה יחידה, נגיד פלורידה, אולי וירג'יניה - הילארי קלינטון תשתות דם. אבל הנה תחזית חד משמעית אחת: ויכוחים פוליטיים באמריקה יתחילו לכלול הרבה יותר רמזים סוציאל-דמוקרטיים. שוויון וחלוקה הוגנת של משאבים לא יינתנו עוד לסיווג קל ומבטל של "סוציאליזם". קשה לדעת אם זה יועיל לאמריקה, אבל זה בוודאי יועיל לאיכות הדיון הציבורי.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny