כשרשויות הרווחה הן האויב

פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב שהתפרסם השבוע מפנה זרקור לבעייתיות המגולמת בתפקידן הכפול של רשויות הרווחה; מצד אחד כמי שממליצות על הוצאת קטינים מהבית ומסירתם לאימוץ - ומנגד כרשות שאמורה לסייע למשפחה המתקשה לגדל את הקטין בבית, להשאירו בבית בליווי עזרה.

סתירה מובנית זאת באה לביטוי מובהק במקרה שבו דן בית המשפט, במסגרתו ביקשו רשויות הרווחה להכריז על תינוק בן שנה כבר אימוץ. הביוגרפיה של אם התינוק מלמדת כי גורלו כמעט נגזר מראש: היא עצמה נולדה למשפחה לא מתפקדת, הוצאה מהבית בגיל צעיר וגדלה בפנימייה. בגיל 21 כבר הייתה גרושה פעמיים, לא הצליחה מעולם להשתלב במעגל העבודה, וכעת הרתה מגבר לא ידוע.

בהיותה בחודש השישי להריונה פנתה האם בבקשת סיוע לרשויות הרווחה, אשר ערכו ביקור-בית וגילו תנאי הזנחה קשים. בחודשים שנותרו עד הלידה רשויות הרווחה ניסו לשפר את תפקודה של האם באמצעות ליווי סומכת, אך ניסיון זה נכשל, ולכן התינוק הוצא מחזקתה של האם מיד לאחר לידתו.

רשויות הרווחה המליצו למסור את התינוק לאימוץ סגור, שמשמעו ניתוק כל קשר עם האם, בעוד שהאם ניהלה מאבק משפטי הן כנגד האימוץ עצמו והן בעד אפשרות לשמירת קשר עם התינוק גם אם יימסר לאימוץ, כלומר ליצירת מסגרת של אימוץ פתוח.

רשויות הרווחה טענו כנגד האם כי אינה מסוגלת לנהל חיים עצמאיים ובוודאי שלא לספק את צרכיו הפיזיים והנפשיים של הילד. באשר לאפשרות שמצב זה ישתנה בעתיד, הרשויות טענו כי האם הציגה בפניהם תוכניות לא ישימות לאופן שבו תגדל את הילד, ולא הציעה אף רעיון מעשי וריאלי.

בית המשפט הצביע על הסתירה הפנימית בתפקידן הכפול של רשויות הרווחה, כמי שהאם פנתה אליהן לקבל סיוע בכדי לשמש כהורה ראוי עבור הילד - ואז גילתה כי הן פנו כנגדה ומבקשות לשלול ממנה את הורותה.

בית המשפט קבע כי ציפיתן ודרישתן של רשויות הרווחה, שאישה עם יכולות כה מוגבלות, בפרט במצבה מיד לאחר לידה, תיזום תוכניות לגידול הילד בעצמה, ללא הכוונה וסיוע - אינן ריאליות ואינן הוגנות. מן הראוי היה שרשויות הרווחה, עם כל ניסיונן העשיר, הן אלה שתצענה תוכניות מתאימות לסייע לאם, ואז תבדוקנה אם היא עומדת בישומן בפועל.

יתר על כן, גם כשהאם מעלה הצעות לתוכניות שיכולות להיות מעשיות, לא ניתן לבטוח ברשויות הרווחה, שתבדוקנה את ישימותן של תוכניות אלה בצורה אובייקטיבית, כי הרשויות כבר מוטות נגד האם, ולטובת המלצתן להוצאת הילד מרשות אימו.

התוצאה היא במקרה זה שהצעותיה של האם לא נבחנו לעומק, ורשויות הרווחה מיהרו להצביע על הפגמים בכל הצעה ותוכנית ולפסוק כי דינה להיכשל מראש.

מאחר שאין מדובר במקרה חד-פעמי אלא בתבנית חוזרת, במסגרתה הורים שפונים לרשויות הרווחה לעזרה מגלים כי הרשויות הפכו לאויב הפועל כנגדן, מסקנתו העקרונית של בית המשפט היא כי יש להפריד את תפקידן של רשויות הרווחה לשתי רשויות נפרדות: רשות אחת שתפעל לסייע באופן אמיתי להורים במצוקה, מבלי שיהיו לה הסמכויות לפעול כנגד ההורים, כך שההורים יוכלו לתת בה אמון אמיתי; ורשות נפרדת שתוכל לבחון באופן אובייקטיבי את התקדמות ההורים לאחר שיקבלו את סיוע רשויות הרווחה, ורק במידת הצורך לפעול להוצאת הילדים מחזקתם.

כמובן ששינוי כזה ניתן לבצע בחקיקה בלבד, ועד אז הנטל יהיה מונח על כתפי בתי המשפט, לבחון בכל מקרה אם רשויות הרווחה מיצו את האפשרויות לסייע להורים טרם הכרזה על הקטין כבר-אימוץ.

במקרה הספציפי שעמד בפני בית המשפט, השופטת השתכנעה כי האם אכן לא תהיה מסוגלת לגדל לבד את הילד, אך כן קיבלה את בקשתה, בניגוד לעמדת המדינה, להכריז על אימוץ פתוח, שיאפשר לה ולבנה לשמור על קשר ביניהם לאורך השנים. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il