אם יש ספק - אין ספק

עסק הוא לא עסק בלי לקוחות. כדי שתהיה פעילות, צריך כמובן שיהיה מה למכור ולמי למכור. הלקוחות הם משאב קריטי של החברה, ומסתבר שהם גם הסעיף הקריטי בדוחות הכספיים.

סעיף הלקוחות במאזן מבטא את המכירות שעדיין לא שולמו - החברה מוכרת ללקוח, והוא הופך לחייב; כשהוא משלם, לרוב מספר חודשים אחרי העסקה עצמה, החוב שלו נסגר והיתרה שלו מתוך סעיף הלקוחות הכולל, מופחתת. אבל, לא תמיד היא מתאפסת. כשאתם קונים ברשת מזון מוצרים, החוב שלכם ייסגר תוך ימים עד שבועות ויתאפס לחלוטין. אבל כשעסקים עושים עסקים עם עצמם ולא עם הצרכנים הפרטיים, לרוב מערכת היחסים היא ממושכת מאוד; כאשר ספק של רשת מזון מוכר לה, זו לא עסקה חד פעמית, אלא מתמשכת - הוא כל שבוע מספק לה סחורה, ובהתאמה החוב של הרשת (הלקוח) כלפיו משתנה מעסקה לעסקה (עולה כשיש עסקת מכירה, ויורד כשיש תשלום), אבל הוא לא מתאפס, הוא מתגלגל.

ובמצב של לקוח מתגלגל, מתחדדת שאלת איכות החוב ויכולת התשלום של הלקוח. האם תשלום החוב הזה בטוח? האם קיים חשש וספק שהחוב לא ישולם? השאלות האלו קיימות לגבי כל לקוח, גם מזדמן, אבל הן קריטיות במיוחד מול הלקוחות המתגלגלים, שבעסקים רבים (לא של מכירה לצרכן הסופי) מהווים את הרוב הגדול של המכירות.

ברגע שקיים ספק לגבי החוב של הלקוח, צריך לעשות הפרשה בדוחות הכספיים של הסכום שיש לגביו ספק, משמע מקטינים/מפחיתים את יתרת הלקוחות. מדובר כמובן בהפסד - יתרת הלקוחות היא נכס עבור החברה, הפחתתה היא נזק שמתגלגל לדוח הרווח והפסד דרך הוצאה שנקראת "הפרשה לחובות מסופקים", ובהתאמה הרווח קטן.

הפרשה לחובות מסופקים (חומ"ס) היא הפרשה ספציפית. לדוגמה, החברה מכרה ללקוח סחורה ב-4 מיליון שקל, הוא שילם 2 מיליון שקל, ומפגר בתשלום של 2 מיליון שקל. החברה פנתה אליו מספר פעמים, ועדיין הוא לא שילם; ככל שהפיגור בתשלומים גדול יותר, כך הספק עולה, ונניח לצורך הדוגמה שצ'קים של הלקוח חזרו, והתפרסמו כתבות על כוונה של בעלי החברה להיכנס למסלול של הגנה מנושים. במצב כזה, ברור לחלוטין שהחברה צריכה לעשות הפרשה לחובות מסופקים. אבל, בפועל יש הרבה מאוד מצבי ביניים - פיגורים בתשלומים הם חלק משגרת החיים של כל עסק, וקשה להחליט אם פיגור מסוים מעיד על חוב מסופק או סתם על משיכת תשלום.

בכל זאת, הנהלת החברה אמורה לבדוק בכל רבעון את הלקוחות, להעריך את סיכוי התשלום, ובמידת הצורך - לעשות הפרשה לחובות מסופקים. ההפרשה הזו היא ספציפית, ונראה שבמקרים הקיצוניים (כשהלקוח במשבר פיננסי ותזרימי) החברות מפרישות. אחרי הכול, אי אפשר להתעלם ממצוקה פיננסית ותזרימית של הלקוחות. אבל ממש לא בטוח שהחברה עולה על כל מקרי הביניים, כשלרוב ברירת המחדל מבחינתה היא שאם אין נורת אזהרה מהבהבת, אז הכול בסדר - ואין צורך בהפרשות.

ברירת המחדל הזו נוחה מאוד לחברה. היא לא ממש רוצה להפריש - הפרשה היא כאמור הוצאה בדוח רווח והפסד והיא מקטינה את הרווח, והמטרה של החברות הציבוריות היא כמובן להציג רווחים.

אין מצב כזה שכולם משלמים

אלא שהחשבונאות לא הסתפקה בהפרשה ספציפית בגין לקוחות בעייתיים. החשבונאות דורשת מהחברות לעשות בדיקה כללית. הנה המחשה - נניח שחברה פועלת בענף מסוים שנקלע למשבר, ובכל זאת, על פי הבדיקות שעשתה אין צורך לעשות הפרשה ספציפית. האם זה ייתכן כלכלית שבענף שנקלע למשבר לא יהיו חובות שלא ישולמו? תיאורטית כן. אבל בפועל ממש לא, וזו הסיבה שיש לעשות בלי קשר להפרשה הספציפית, גם הפרשה כללית. למעשה, הפרשה כללית היא סוג של עובדה - הרי אין מצב כזה שכולם משלמים, גם בענף חזק, תמיד יהיו כאלו שלא ישלמו.

ומה לדעתכם היקף ההפרשה הכללית? ובכן, רשות ניירות ערך בדקה את העניין והמסקנה קשה: חברות לא מיישמות את ההפרשה הכללית, אלא רק את הספציפית. כן, החברות מספקות לנו דוחות כספיים בלי הפרשה כללית, ומאוד ייתכן שמעבר לכך שמדובר בטיפול חשבונאי לקוי, רשלני ואולי מגמתי, הדוחות טובים מהמצב האמיתי. הרי, קיומה של הפרשה כללית היה מתבטא בהוצאה, בירידה ברווח וקיטון בהון העצמי.

יחידת הביקורת של מחלקת תאגידים ברשות ני"ע ערכה ביקורת רוחב על אומדן ההפרשה לחובות מסופקים בשש חברות בשנים 2012-2014, ואלו הממצאים: "בכלל חברות המדגם נמצא כי השיטה שבוצעה הינה השיטה הספציפית בלבד. כלומר, ההפרשה לחובות מסופקים נקבעה באופן נפרד בגין חובות שלהערכת הנהלת החברה גבייתם מוטלת בספק. בחינה נוספת קבוצתית לגבי הנכסים שבגינם לא נערכה הפרשה לירידת ערך בנפרד, לא בוצעה, וזאת לכאורה בניגוד לאמור בהוראות התקן".

מטעויות עד תיקוני דוחות והצגה מחדש

ומה טענו החברות? "חלקן טענו כי בהתאם ל-IAS39 (תקן חשבונאות שמטפל בסוגיה, א' ע') ולפרשנויות מקובלות, חברות עשויות להסיק כי לא נדרשת בחינה קבוצתית לירידת ערך, מכיוון שלא זוהתה קבוצת נכסים פיננסיים בעלי מאפיינים דומים, או מאחר שכל הסיכונים האפשריים נלקחו בחשבון בבחינה של הנכסים הפיננסיים בנפרד". הלכה למעשה, החברות טענו כי "בחינה גורפת של כלל החובות באופן שוטף וברמה ספציפית מדי תקופה הינה מפורטת ומעמיקה דיה, כשנבחנים בה כל הסיכונים הקיימים, והיא מזהה את רובם המוחלט של ההפסדים שהתהוו וטרם דווחו".

סגל הרשות קיבל את טענת החברות כי ייתכן שההפרשה לא הייתה משתנה, אך הצביע על כך שלא נעשתה בדיקה כללית כמתחייב בתקן. מעבר לכך, כתוצאה מהבדיקה רוב החברות תיקנו את הדוחות הכספיים (בשתיים מהן התיקונים היו מהותיים ודרשו הצגה מחדש).

בחברה אחת, יתרת הלקוחות הייתה שגויה וכללה סכומים שלא הוכרו כנדרש, וגם יתרת ההפרשה לחובות מסופקים הייתה שגויה - השפעתה התבטאה ב-12% מההון העצמי. בחברה אחרת, היו טעויות בהפרשות לחומ"ס בהיקף משמעותי. בחברות אחרות היו תיקונים (שלא דרשו הצגה מחדש) שנבעו מרישום שגוי של יתרת הלקוחות, טעות במועד ההפרשה, טעות בשיטת חישובה, אי רישום הפרשה בגלל ביטוח אשראי. ובמקום אחד - אף נעשתה הפרשה ביתר (אם כי לא בסכום מהותי).

ביאור כספי

סעיף הלקוחות במאזן

סעיף קריטי בדוחות הכספיים. מבטא את המכירות שעדיין לא שולמו. כשהלקוח משלם, לרוב מספר חודשים אחרי עסקת הרכישה, החוב שלו נסגר, והיתרה שלו מתוך סעיף הלקוחות הכולל מופחתת. כשזה לקוח מתגלגל (מערכת יחסים עסקית מתמשכת), החוב לא מתאפס. כשמתעורר ספק לגבי החוב של הלקוח, צריך לעשות הפרשה בדוחות הכספיים של הסכום שיש לגביו ספק. המשמעות - הקטנה של יתרת הלקוחות.

הכותב הוא מרצה לחשבונאות, ניתוח דוחות כספיים והערכות שווי, ויועץ בתחומים אלו. בכל מקרה, אין לראות בכתבות אלה משום עצה ו/או המלצה לרכישה או למכירה של ני"ע. כל הפועל בהסתמך על המאמר ו/או על תוכנו, אחראי באופן בלעדי לכל נזק ו/או הפסד שייגרם לו