בלי ת"א אין מדינת ישראל

 מי משלם למי - יחס מס-תושב לפי אזורים

הטבלה שלעיל מציגה את הכסף שנכנס לקופת המדינה ממס הכנסה, לפי אזורים וכמות אוכלוסייה שחיה בהם, כפי שנמסר אתמול בדוח הכנסות המדינה.

כך למשל, באזור חיפה חיים 12% מתושבי ישראל והם משלמים על פי חלקם היחסי - 12% מסך הכנסות המדינה ממס הכנסה. המצב בחיפה הוגן, אלא שאיזון כזה בין כמות תושבים לשיעור ההכנסה מהמס, מתקיים רק בסביבות הר הכרמל ומורדותיו.

אם מתרחקים מההר הירוק אל הפריפריה הצפונית, שבה מפוזרת בישובים קטנים וערים בינוניות קצת פחות מ-17% מאוכלוסיית המדינה, מגלים שהיא תורמת רק 9.5% מסך מס הכנסה בישראל. כלומר כל אחוז מתושבי המדינה החיים בצפון, תורם כחצי אחוז בלבד מס הכנסה, מי משלם את החצי השני בחשבון? מישהו אחר. 

החשבון של הירושלמי

בצד השני של הארץ, בדרום, המצב קצת יותר טוב. שם מתגוררים 14.4% מהאוכלוסיה, שמשלמים ביחד 9.2% מסך מס ההכנסה. כלומר, בדרום כל אחוז מהתושבים משאיר רק שליש - ולא חצי כמו בצפון - למישהו אחר שישלם במקומו. יחס כזה מתקיים גם בישובי יהודה ושומרון (שני שליש משולם ושליש משולם על ידי מישהו אחר), ויאמר לזכות תושבי ההתנחלויות שהם עושים זאת בלי עזרת מעסיקים גדולים ועשירים כמו אינטל וכיל, שמס ההכנסה שלהם נספר באזור הדרום.

בבירת המדינה המצב גרוע כמו בפריפריה הצפונית. בירושלים גרה 12.2% מאוכלוסיית המדינה, והיא תורמת רק 7% מסך כל מס ההכנסה לקופה הציבורית. הירושלמי לפיכך, כמו תושבי צפון הארץ, סומך גם הוא שמישהו אחר ישלם עבורו.

חשבון, כמו חשבון, בסוף מגיע - ומישהו צריך לשלם אותו. בישראל, את החשבון של תושבי הצפון, הדרום, ירושלים ויהודה ושומרון, מכסים כפי שמתגלה מדוח הכנסות המדינה, תושבי מרכז הארץ. משלמים תושבי תל-אביב, עיר שבה היחס הוא אחד (אוכולוסיה) ל-1.5 (מס), ומשלמים תושבי המרחב שסביבה בין רחובות וחדרה, שם כל אחוז מתושבי המדינה משלם לפחות 1.4 אחוז מסך מס ההכנסה.

עולים יותר, משלמים פחות

מרכז הארץ משלים את מס ההכנסה לתושבי האזורים האחרים במדינה. צד ההכנסה בתקציב המדינה אכן מטריד, אלא שהוא רק חצי התמונה. כשמביאים בחשבון גם את צד ההוצאה לרווחת התושבים, התמונה עוד יותר מטרידה. המדינה מוציאה על שירותים ותשתיות לתושביה, ושואפת לתת לכולם את הטוב ביותר. אבל בישובים קטנים ובאזורים דלילים, העלות הרבה יותר גבוהה לנפש מאשר בישובים אורבניים צפופים.

למשל, כביש באורך 5 קילומטרים שנסלל לישוב שבו גרות 100 משפחות, עולה כמו כביש באורך 5 קילומטרים בין חולון לראשון לציון. שני הכבישים ממומנים מקופת המדינה, אבל בעוד שעל הכביש השני נוסעות עשרות אלפי מכוניות מדי יום, בכביש הראשון עוברות כמה עשרות מכוניות בקושי. אותו עיקרון נכון בתשתיות חשמל, מים, תברואה, תחבורה ציבורית המסובסדת במיליארדים, בשירותי חינוך ותרבות, דת ובריאות, ובתשלום לפקידי ציבור כמו ראשי רשויות. 

יוצא מכאן שתושבי הפריפריה וירושלים משלמים מעט מס, והמדינה מוציאה עליהם הרבה כסף. למרות זאת הם מתלוננים, ובצדק, על מצבם הכלכלי הגרוע, ועל רמת שירותים נמוכה שהם מקבלים. הם מרגישים מקופחים, והתסכול מתפרץ על מרכז הארץ המשגשג, המכונה בלעג "מדינת תל-אביב".

כעס הפריפריה מופנה אל היד המפרנסת אותה - וזה אבסורד. הן בלי המסים מ"מדינת תל-אביב", היה ל"מדינת ישראל" הרבה פחות כסף לביטחון ולרווחה, לחינוך ולתשתיות, ולא כל שכן לתמיכה בישובי ספר ועיירות קטנות.

מלבים שנאה בכוונה

לכן מי שהדאגה לשוויון בראש מעיניו, ולא שיסוי חלשים בחזקים וניצול הקנאה לצרכים פוליטיים ואישיים, צריך לעודד את תושבי הפריפריה להצטופף בערים מרכזיות, ולעצור את הסובסידיות הזורמות לירושלים, ומעכבות השתלבות בשוק העבודה. חיזוק מטרופולונים חוסך עלויות וצמצום סובסידיה דוחף יזמות. זו הדרך לשגשוג כלכלי של הפרט ופיתוח מדינה.

גידוף תל-אביב והערים שסביב לה לא יסגור פערים כלכליים, אלא רק יוסיף מרמור וילבה שנאה.