חקיקה של חולשה

במו-ידינו אנחנו מעניקים לחברי הכנסת הערביים בכלל, ולאנשי בל"ד בפרט, כוח עצום עלינו. אנחנו עושים זאת בכך שאנו מייחסים לכל תנועה והגייה שלהם משמעות חשובה, מספיק חשובה כדי לעסוק בה במשך ימים ושבועות, וגם בדרגים הבכירים ביותר. בממשל הנוכחי הדברים תמיד מגיעים לחוקים, זה הפתרון הפופולרי לכל הבעיות.

הרבה התלבטתי בסוגיה זו של "חוק השקיפות". בוודאי שיש טעם לפגם בהתנהגותם של כמה חברי כנסת ערבים. כשהם מתאבלים על מותו של מחבל רצחני או מכבדים אותו בעמידת דום, זה מקומם.

השאלה היא מה עושים עם הכעס הזה. אפשר לצעוק, לצרוח, לההשתולל אפילו, וזו התגובה הטבעית. כי זה באמת מרגיז. אבל צורת התייחסות זו אמורה לעצור לפני שהיא נכנסת בשערי בית הנבחרים שלנו.

ללא פתרון

יש כאן בעיה רצינית. למעשה כזאת שאינה ניתנת לפתרון. אנחנו שולטים בעם אחר - זו עובדה, ולא משנה איך ולמה. אין סיכוי שבעולם שהם יאהבו אותנו - זו עובדה ולא משנה איך ולמה. אין גם סיכוי שהם יהיו נאמנים לנו כמו אזרח יהודי. זה לא יקרה, וחשוב שנבין ושנקבל זאת. זה לא יקרה גם אם נמציא חוקים חדשים כל שני וחמישי.

קבלן קולות וטוקבקיסטים

אין דבר מסוכן יותר מאשר החלטות המתקבלות מתוך זעם בלתי נשלט. הצרה היא שזה קיים לא רק ברחוב, גם לא רק בכנסת, אלא אפילו בממשלה. בפורום זה, שהוא בעל הסמכות העליונה בענייני המדינה, יושבים שרים שהם יותר טוקבקיסטים וכותבי פוסטים מאשר אנשים רציניים עם אינטליגנציה גבוהה מהממוצע או אפילו ממוצעת.

במצב כזה יש את מנהיג-העל, הלא הוא ראש הממשלה, שאמור לעצור את חמומי המוח ואת יוזמותיהם. הטרגדיה שלנו - וזו טרגדיה - היא שאין לנו היום מנהיג כזה. למעשה ראש הממשלה נתניהו נעשה בשנים האחרונות לראש וראשון לחמומי המוח, אדם הפועל כקבלן קולות יותר מאשר כמי שמופקד על מדינה וצבא.

התינוק שנשפך

זה מצב מסוכן. בשלב זה הסכנה הגדולה היא לא מהערבים הישראלים, אלא מאנשים כמו ראש הממשלה ומהממשלה - שחולשתה אומנותה.

מי שאינו יודע מה לעשות, מי שפוחד מכל הגה, כל תנועה, כל סכין - מי שמרגיש חוסר אונים, מי שאינו יודע מה לעשות - אנשים כאלה פונים לחקיקה. לא משום שהיא תעזור או תפגע במישהו, אלא משום שהם נבוכים, מבולבלים, חסרי אונים וחלשים. ובמצב זה הם מבקשים לייצר חוקים שהם בבחינת שפיכת התינוק עם מי האמבטיה.

אלא שבמקרה זה רק התינוק נשפך, התינוק הדמוקרטי - ואסור לאפשר זאת.