ההחלטה על הקמת נבחרת דירקטורים לחברות ותאגידים ממשלתיים קיבלה את ברכת השרים. כולם, כולל משה כחלון, אמרו ואומרים שקיומה הכרחי. האמת היא שהנבחרת היא הצלה גדולה עבורם. כל שר עומד מול לחץ מסיבי של אנשי מפלגה ומקורבים שרוצים בתפקיד דירקטור לעצמם, לילד, לחותנת או לדודה. "אני מוגבל", יכול עכשיו השר לענות. "אסור לי... תירשם לנבחרת ונראה".
אורי יוגב הוא אורי יוגב. מה שרואים זה מה שמקבלים. כוחני, ריכוזי, לא מתכופף בפני שרים וכשהוא לוקח עבודה הוא מבצע אותה. יאיר לפיד מינה אותו בגלל זה, כחלון רוצה להדיח אותו בגלל זה. על הטרמפ הזה עולים אינטרסנטים קולניים ונקמנים צדקניים. הקדנציה של יוגב אינה מזהירה, נבחרת הדירקטורים היא הדבר הטוב מול המצב המתדרדר של חברת החשמל, התע"ש, התע"א, ועוד.
רשימת הנבחרת היא המלצה בלבד. רשימה של מי שנמצאו נכונים מקצועית לשבת בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. שר יכול לבחור מתוך הנבחרת - ובהחלט יכול להביא מועמדים שלא מתוכה, ובלבד שיבואו בפני ועדת השופטת גילאור למינויים ויקבלו את אישורה.
ישראל כץ, שר התחבורה, היה הראשון שהתעמת עם יוגב. עוד בממשלה הקודמת, כץ התנגד לתוכנית יוגב לתת לו הצעה לשניים או שלושה שמות לכל כיסא דירקטור. הוא דרש לבחירתו רשימה ארוכה בהרבה, ובמקביל דרש לאשר אנשים מחוץ לנבחרת.
כץ ביקש וקיבל חוות-דעת תומכת מהיועץ המשפטי לממשלה. זה היה כוח מול כוח. השניים הגיעו להסדרים שקטים. יוגב שלח יותר שמות, כץ בחר מתוכם ואת האחרים מטעמו, שאינם בנבחרת, העביר לאישור ועדת גילאור. גם משה יעלון מתנהל מול הנבחרת בדרך דומה, מה שאומר ששר שרוצה - יכול.
בעובדה שהדירקטוריונים אינם מלאים, כחלון מאשים את הנבחרת ואת יוגב במקום להאשים את עמיתיו השרים ואת עצמו.
הסיפור כאילו השרים חולמים להחזיר את מפעל הג'ובים הוא אגדה אורבנית. הם מפחדים מזה. זה פוגע להם בכוח הפריימריז. על כל משרת דירקטור יש לכל שר לפחות עשרה שלוחצים לקבל את הג'וב עבורם עצמם או לאחרים. ברגע שהשר יבחר, הוא מקבל אחד שכבר לא חייב לו שום דבר ותשעה כועסים שינקמו בו בפריימריז הקרובים. אז למה לבחור? זו הסיבה שהלחץ גדול אבל הדירקטוריונים ריקים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
