"יש לי את החצר הכי נפלאה": הישראלים שגרים בקרוואנים

"נולדתי אבוד, ואיני נהנה להימצא", כתב הסופר ג'ון סטיינבק בחיבורו "מסעותיי עם צ'רלי: בחיפוש אחר אמריקה" - לאחר שגמע כעשרת אלפים מיילים יחד עם כלבו צ'רלי בקרוואן מיוחד (שזכה לכינוי רוסיננטה, על-שם סוסו האומלל של דון קיחוטה). לאורך השנים עלו טענות לאמיתות החוויות שתוארו בספר, אבל המסע שאליו יצאו סטיינבק וכלבו ריגש רבים, ועד היום ישנם אנשים בארצות הברית (ובעולם בכלל), שבחרו לזנוח את כל מה שמצמיד אותם למקום אחד, ולצאת לטיול ארוך - לפעמים הטיול הזה אורך חיים שלמים - שמטרתו הבסיסית היא לא להיות יותר מדי זמן במקום אחד.

התרבות המערבית מסתכלת על הקרוואנים באופן דואלי: מצד אחד, אנשים שיצאו למסעות כמו זה של סטיינבק, או שהפכו את חייהם למסע אחד ארוך, מצוירים לרוב באורח רומנטי (למשל שיירת "מועדון הקרוואנים של איירסטרים", שמגיעה אל העיירה המנומנמת בסרט "מה עובר על גילברט" ומרגשת את התושבים). בצד השני ישנם העניים שחיים בשכונות קרוואנים (מה שמכונה "טריילר פארק"), שמגדלים דור אחר דור של מצוקה. ההבדל בין השניים הוא מרכיב התנועה. הראשונים אינם מפסיקים לזוז, האחרונים תקועים במקום.

בישראל, קרוואנים מתקשרים בעיקר עם מוטיב הארעיות שמאפיין את העם היהודי - שגם אחרי שמצא בית אחרי 2000 שנות גלות, הוא עדיין נאלץ להילחם עליו אחת לכמה שנים. בהיסטוריה הקרובה זכורות בעיקר שכונות הקראווילות שנבנו עבור מפוני גוש קטיף, אבל עיון מדוקדק יותר בסמלי התרבות שלנו (למשל, פחות או יותר כל סרט בכיכובו של יהודה ברקן) יראה שגם אצלנו הרעיון של מגורים ניידים חי ובועט.

במציאות הכלכלית-חדשנית, שבה מצד אחד קשה מאוד למצוא מקום לגור בו, ומצד שני הטכנולוגיה מאפשרת כל הזמן בנייה זולה של בתים "קלים", הרעיון של מגורים על גלגלים הופך לקוסם הרבה יותר. ובכל זאת, כרגע הוא שמור בעיקר לאנשים שמאסו בחיים הבורגניים, במירוץ האין-סופי אחר הכסף, המשכנתה והחובות. האנשים שהתראיינו בכתבה הזו מספרים שההוצאות שלהם התמעטו באופן ניכר, בנוסף לבונוס המשמעותי - האופציה לטייל ללא הגבלה בהחלטה ספונטנית של דקה.