עודף כבידה

א. השבוע היה לי חלום מוזר: חלמתי שהחיים הם מוות והמוות הוא חיים; שכל הזמן הזה שאנחנו חיים זה בעצם הזמן שאנחנו מתים, וכשאנחנו מתים, אנחנו בעצם נולדים במקום אחר. מין גרסה חלומית לתפיסה הפילוסופית שהכול אשליה. ואז התעוררתי, הלכתי לעשות קפה ולהכין את הילדים לבית הספר, וזה דווקא היה נראה לי אמיתי למדי.

יותר מדי מוות. השבוע איבד עולם התרבות העברי את הזמר גבי שושן, את השדרנית ענת דולב, את השחקן יענק'לה בן סירא ואת הצייר יוסף גטניו. יהי זכרם ברוך. יחד איתם הלכו השבוע לעולמם עוד קצת פחות מ-800 ישראלים, ועוד קצת יותר ממיליון בני אדם ברחבי העולם - וכל אחד מאלה שהלך לעולמו היה עולם ומלואו. אני מנסה להשיג בדעתי את כמות הכאב והאובדן, אבל אין לי שום סיכוי להצליח. וטוב שכך, כי אם הייתי מצליח להשיג את זה בדעתי, הייתי ודאי יוצא מדעתי. לו היינו צריכים להספיד ולהתעצב על כל אחת ואחד מהאנשים שמתו, לא היה נשאר לנו זמן לחיות. הדבר לא נכתב, חלילה, כדי להמעיט במשהו מהכאב ומהאובדן אלא להפך: לנסות ולהשלים עמו - וגם את זה לא הצלחתי לעשות. וטוב שכך, כי אם הייתי מצליח להשלים עם זה, משהו בי היה לבטח מתפרק.

עוד אדם אחד שמת השבוע היה האסטרונאוט אדגר מיטשל. מיטשל בן ה-85 החזיק בשיא עולמי מיוחד במינו: הוא היה הבן אדם שהלך הכי הרבה על הירח ברצף - 9 שעות ו-17 דקות (מתוך 33 שעות ששהה על הירח בסך הכול עם החללית אפולו 14). דווקא עליו אבקש לכתוב, כי בעיניי, האסטרונאוט הוא האדם העליון. וגם כי השבוע הסתיים שבוע החלל הישראלי.

כשמיטשל חזר מהחלל הוא תיאר ביומנו תחושות עמוקות של שלווה, אושר, התעלות ושל הארה בודהא-סטייל. הוא כתב כי הוא יכול לחוש כל אטום וכל חלקיק ביקום, ושכולם - כולנו - קשורים ומחוברים אחד לשני בקשר בל יינתק ועל זמני, כולנו חלק מאותה שלמות סינרגטית נצחית. כל מי שהיה, מדווח שהעיסוקים האנושיים היומיומיים, במיוחד הפוליטיים, תפלים וקטנוניים. זה מה שעושה לך המרחק.

זה לא שונה מאסטרונאוטים אחרים, מיורי גגרין ועד לאילן רמון. כל מי שחזר מהחלל תיאר במילים כאלה ואחרות את אותן התחושות בדיוק. כולם דיברו על אופוריה שאין כמותה. פסיכולוג של נאס"א, שמטפל באסטרונאוטים, כתב שאתה ממש יכול להרגיש שכל מי שהיה שם חזר שונה, וכולם חזרו אותו הדבר. לו יכולנו כולנו לטוס לחלל, להרגיש את זה ולשוב ככה.

ב. כי אצלנו, כאן על כדור הארץ וכאן בישראל בפרט, הכול פחות או יותר הפוך לגמרי, לא? כמה חבל. במקום שלווה סטואית, לחץ אטומי. במקום חיבור ושותפות, פילוג ויריבות. במקום אהבה קוסמית, שנאה תהומית. במקום הבנה, אטימות. במקום אומץ, פחד. במקום פתיחות, הסתגרות. במקום יד מושטת, אגרוף קפוץ. במקום הקשבה, כולנו ילדים שדוחפים אצבע באוזן וצועקים: בלה-בלה-בלה-בלה-בלה.

כל שבוע מספק לנו כל-כך הרבה דוגמאות. ההתנפלות על רזי ברקאי היא אחת כזאת. הרי אף אחד לא באמת יכול להעלות בדעתו (נכון?) שהאיש השווה בין חייל ישראלי לטרוריסט פלסטיני, או שנטל את הצד של האויב (נכון?). הדבר היחיד שהוא השווה להבנתי, היה את אחד הרגשות האנושיים הכי בסיסיים: אהבת הורים לילדיהם. הוא לא אומר שהוא עצוב על הילדים שלהם כמו שהוא עצוב על הילדים שלנו. הוא לא אמר שהם צודקים ואנחנו טועים. הוא לא אמר שהם יותר טובים ואנחנו יותר גרועים. לא. כולנו בני אדם, זה כל מה שהוא אמר.

אבל כנראה שהיום אפילו דבר כל-כך פשוט ואנושי יכול להיחשב כאמירה רדיקלית, שמצדיקה עליהום מיותר. איזה טירוף. זה כואב לי, בחיי, ובחיי שאני לא מצליח להבין או להאמין איך מישהו באמת יכול לחשוב, אבל באמת וגם כשהוא לבד, שיש אימא שאוהבת את הבן שלה פחות ממה שאימא שלו אוהבת אותו, או פחות ממה שהוא אוהב את ילדיו - רק בגלל שהוא יהודי וההוא שבצד השני לא. אתה יכול להיות צודק עד מחר, ובעיניי אנחנו באמת צודקים עד מחר בבסיסם של הדברים, אבל כשאתה מפסיק לראות בבן אדם את הבן אדם - כל הצדק שלך לא שווה בעיניי כלום. כי אם אתה טועה בדבר הכי בסיסי, כל מה שנבנה מעליו חייב להיות טעות. לוגיקה פשוטה.

ברקאי בסך הכול נהג כמו כל אסטרונאוט והצליח לראות את המחבר במקום את המפריד. למה התנפלו עליו כל-כך? זה קצת מוזר, כי הרי כולנו די אסטרונאוטים, לא? אחרי הכול, כדור הארץ הוא מין חללית ענקית שטסה בחלל במהירות של למעלה ממאה אלף קמ"ש. למה אנחנו לא יכולים להרגיש כמוהם? למה צריך להסתגר בקופסת מתכת קטנטונת או להלך על ירח ריק בשביל להיות מאושר ומחובר?

או! טוב ששאלתם.

ג. המרחק הוא כמובן גורם מרכזי. האסטרונאוט בגופו כמו הפילוסוף ברוחו מתעלים מעל היומיום, רואים דברים שאנחנו לא. הידעתם שאסטרונאוטים מקיפים את כדור הארץ בשעה וחצי, מה שאומר שביממה אחת הם חווים 16 שקיעות ו-16 זריחות? מדהים, לא? מאז שקראתי את זה השבוע, אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה. אבל לא הכול טמון במרחק, וגם לא בפסיכולוגיה שעליה הוא משפיע או בפילוסופיה שהוא מאפשר. היום מבין המדע שהגורם הכי חשוב כנראה הוא דווקא הביולוגי, או אם לדייק: בהשפעה של מספר גורמים, ובראשם הגרביטציה, על מוחם של האסטרונאוטים.

כמו שכתבתי פה לפני כמה שבועות, עם הפרח הראשון שפרח בחלל - נראה שבסוף-בסוף, הכול זה גרביטציה, החלקיק האלוהי האמיתי. ככל שהאדם מרחיק ומעמיק בחלל, מרחיקים המדענים ומעמיקים את מחקריהם על השפעת הגרביטציה על המוח האנושי, וזו לא פחות מאדירה.

המוח עצמו משתנה. פיזית. כי הגרביטציה היא הכול, היא משפיעה על הדרך שבה אנו רואים, שומעים, זזים, חשים ותופסים את עצמנו. במסלול הקפת כדור הארץ האסטרונאוטים, ותחנת החלל כולה, שרויים בעצם בנפילה חופשית מתמדת. במצב של חוסר או מיני גרביטציה, הנוזלים בגוף לא יורדים למטה והמוח פחות או יותר מתחרפן: הוא שולח מסרים סותרים לגוף - האוזן שולחת תחושת נפילה ומשדרת לגוף שהוא הפוך, ראש למטה וגוף למעלה, בעוד העין מדווחת שהכול בסדר, והמרכז הקוגניטיבי מבין שהוא בחלל, איפה שאין למעלה ולמטה. הכול משתבש. והכי יפה - שהכול מתקן את עצמו. מכונה מופלאה הוא האדם.

ובכל זאת, אחרי כמה זמן בחלל, המוח מאט את תהליכי המחשבה, מה שמסביר חלקית את הרוגע הנצחי של האסטרונאוטים. תמיד הם נראים נורא מחויכים ועוד לא דווח על אסטרונאוט שנכנס להיסטריה, אף שהמצב הוא הכי הפוך מנורמלי. מדי פעם, כשמשהו משתבש בחללית, אתה יכול לראות אותם שומרים על סטואיות מופלאה. אתם ואני היינו פורצים בצווחות.

ד. מהבחינה הזו לפחות, של חיים נורמליים בסיטואציה לא נורמלית, ישראלים הם הכי אסטרונאוטים שיש, לא? אז למה, למה אנחנו לא מצליחים לסגל לעצמנו ולו מעט מאותה שלווה סטואית? למה אנחנו תמיד בלחץ ובהיסטריה? איך כל אמירה, מימין ומשמאל, מטריפה פה את כולם ברגע?

תשובתי: כי פה אצלנו אנחנו במצב של עודף כבידה. האדמה הזו של ארץ ישראל יש לה כבידה משהו-משהו. ההפך מהחלל. היא מושכת את כולנו אליה, ישראלים ופלסטינים, בכוח שלא יתואר. זה דבר טוב, אל תבינו אותי לא נכון, או לכל הפחות בהחלט הופך את החיים למעניינים יותר. אבל כמו שבחלל חוסר כבידה משפיע על המוח, כך משפיע גם עודף הכבידה. ובדיוק להפך, כך נראה. הם אופוריים, אנחנו רואי שחורות. הם רגועים, אנחנו משוגעים. בחלל לא רואים גבולות, אצלנו כל מה שרואים זה גבולות. בחלל מבינים שכולנו בני אדם ושכולנו אותו דבר, אצלנו ההבנה הזו הולכת ונעלמת.

חייבים לצאת מהמקום הרע הזה. אויבינו, מרים ככל שיהיו, הם אנשים בדיוק כמונו. האם המוח הישראלי יצליח אי פעם לשקם את עצמו כמו שמוחם של האסטרונאוטים משקם את עצמו אחרי כל חזרה לארץ? חייבים להאמין שכן. אני מאמין.