מחיקת אסם מהבורסת בת"א: הבעיה בבמבה, לא בעטיפה

בעבר, כשהייתי פוגש בעלי שליטה בחברות פרטיות שהתאפיינו ברווחיות גבוהה מאוד, הייתי מתעניין אם יש בכוונתם להפוך את ההחזקות לציבוריות. התשובה הייתה לרוב שלילית, וההסבר שניתן לה היה דומה ואחיד - "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין...". בנקודה זו הייתי מאבד עניין ומניח לשאלה, שכן היה ברור לי שהסיבה אינה כלכלית טהורה - בעל השליטה פשוט חרד מחשיפה. היו מי שחששו שכוחם המונופוליסטי ייחשף לעיניי כל, היו כאלה שרצו להסתיר נתונים מהמתחרים, אבל לכולם היה מכנה משותף דומה וברור - הידיעה שהרווחיות שלהם חריגה, במידה מסוימת לא סבירה, דבר שעלול להפוך אותם למטרה.

אז זו בדיוק הנקודה, שהאווירה הציבורית דוחפת את הסקטור העסקי כולו לאותה משבצת לא בריאה - להרוויח, פירושו להיות מוצמד אל עמוד הקלון והבושה. בסיטואציה שכזו, הזכות להיות ציבורי הופכת בעיקר לחובה, מה שיוביל בוודאות לתוצאה הבאה - החברות שייוותרו כאן למסחר ישתייכו, ברובן, לשורה השנייה.

דוגמה אחרונה לתופעה רחבה: אסם, יצרנית המזון הוותיקה, אינה רק סיפור הצלחה מקומי. מדובר בחברה מדהימה גם בקנה מידה בינלאומי, ומעבר לכך, קשה למצוא חברה שזוהתה יותר ממנה עם המשק הישראלי. משום כך, ההודעה על מחיקת אסם  ממסחר - שפורסמה בשבוע שעבר - היא אובדן גדול במיוחד, למרות שעל פניו זה הפך לאירוע שגרתי.

כדור שלג: הבעיה הגדולה בסיטואציה שנוצרה, היא העובדה שזו תופעה שמזינה את עצמה; ככל שזרם הנטישה הולך וגובר, הבריכה הופכת לשלולית עכורה, והרצון לצאת ממנה עולה מדרגה - וחוזר חלילה. הביטו מה קרה בשנים האחרונות למדד תל אביב מאה - הקוטביות שלו נהייתה כה גדולה, עד כי הרוב המוחלט של החברות הכלולות הן בגדר "קטנות להשקעה".

מספרים? בבקשה; שוויין המצרפי של 75% מהחברות מהווה 15% בלבד מערכו הכולל של המדד; ערך השוק של שלוש החברות הגדולות - טבע מיילן ופריגו - גבוה משוויין של כל 97 החברות האחרות ביחד. אם כך, קשה לא לתהות כיצד הגענו למצב שבו הכלכלה המקומית משתקפת בשלוש חברות תרופות, שהדבר האחרון שהיה עולה בדעתי לקרוא להן זה "מקומיות".

לא השיווק עקום, המוצר פגום: אחת הנאשמות המרכזיות, בכל מה שנוגע לנטישת החברות המקומיות, היא הנהלת הבורסה. הטענה היא, שזו אינה עושה די כדי לשווק ולמכור את המניות האיכותיות, וגם כשהיא עושה אזי מדובר בקוסמטיקה ולא במהות. אני חושב שזו טעות. קטונתי מללמד סנגוריה על מנהלים, אבל דבר אחד ברור - קשה למכור מוצר שבור. במילים אחרות, הבעיה אינה חסמי מסחר והיעדר חשיפה, גם לא מגבלות של נזילות - זו הסביבה העסקית העוינת שעוטפת את החברות.

קחו את סקטור הביטוח, לדוגמה, המעורבות הרגולטורית שם מזכירה לעתים הלאמה, כך שלמרות מחירי השפל שאליהם הגיעו המניות, איש אינו מתעניין בהן ואין קונים בנמצא. אציג זאת על דרך השאלה - האם זה הגיוני שסקטור שלם נמצא על המדף תקופה כל כך ארוכה?

הבורסה היא רק מראה: אפשר להרחיב את המדדים, לשנות להם צורה, להוסיף מדד "בלו צ'יפ 12" והשד יודע מה עוד, אבל צעדים טכניים לא ישנו את המציאות העגומה.

אם רוצים לשנות את התמונה, צריך להניח לסימפטום ולהתחיל לטפל במחלה - עניבת החנק על צוואר הכלכלה. אלו לא רק המיסים הגבוהים וההיטלים המשונים, זו בעיקר האווירה - שבמקום לעודד עסקים, היא גורמת להם להיחבא אל הכלים. יש גם מקום וגם חובה לעודד תחרות, אבל באמצעות מתן תמריצים לשחקנים חדשים - לא על-ידי "קיצוץ כנפיים" למצליחים.

שורה תחתונה: מחיקתה של אסם ממסחר הייתה מתבקשת וצפויה, וזו הבעיה האמיתית, משום שהיא מעידה על תופעה שצוברת תאוצה. אין כל היגיון לבוא אל הבורסה בטענה, שכן שוק הון אטרקטיבי מתחיל בכלכלה.

הכותב הוא מנהל מחלקת מחקר מניות בלאומי שוקי הון, עובד בנק לאומי. הסקירה בוצעה על בסיס מידע ונתונים ציבוריים, המפורסמים לכלל המשקיעים, ועליהם בלבד

 שווי השוק