המדינה סידרה לעצמה חצי מיליארד שקל הנחות בארנונה

ממשלת ישראל פועלת מתוך שטחים ומבנים רבים ברחבי הארץ, וכמו כל תושב ועסק היא צריכה לשלם ארנונה לרשות שבתחומה הם נמצאים. לו היתה הממשלה משלמת לכל הרשויות את הסכום שהיא אמורה לשלם לפי התעריף המלא, הרשויות היו מקבלות ממנה, במצטבר, כמעט מיליארד וחצי שקל (1,402 מיליון) בכל שנה. אלא שבפועל ממשלת ישראל משלמת רק שני שליש מהסכומים שהיא חייבת. זאת משום שחוקי הארנונה שחוקקה הממשלה קבעו לה הנחות מפליגות הנובעות משורה של הטבות ופטורים הנקבעים למשל לפי זהות המשרד התופס את השטח, מאפיינים היסטוריים של הרשות ועוד. כך יצא שבשנת 2014, במקום כמעט מיליארד וחצי שקל, המדינה שילמה לרשויות המקומיות רק 900 מיליון שקל.

כשיש לממשלה נוכחות גדולה, כמו בערים מרכזיות שבהן פעילים משרדים רבים לשירות הציבור (קרית הממשלה בצומת עזריאלי בתל אביב, מגדל הממשלה בעיר התחתית בחיפה), וברשויות שבהן תופסיים הצבא ומשרד הביטחון שטחים גדולים, ההנחות מגיעות לסכומים אדירים: עשרות מיליונים. כך, תל אביב ותושביה, שהיו אמורים לקבל מהמדינה בכל שנה יותר מ-210 מיליון שקל כארנונה, מקבלים רק קצת יותר מ-86 מיליון. 125 מיליון השקלים הנגרעים מתקציבה של תל אביב הם הנחה קבועה בחוק שאותה חייבת עיר העסקים הגדולה במדינה לתת לממשלה שלה.

*** הנתונים לכתבה עובדו ע"י יוגב שרביט, עורך הבלוג "המדד המוניציפלי"  

אבל לא רק תל אביב העשירה, שהארנונה הממשלתית היא רק 2.4% מתקציבה, סופגת הפסדים מהממשלה. גם חיפה, עיר שמתמודדת עם הזדקנות, עם טופוגרפיה מאתגרת ועם זיהום אוויר, נותנת למדינה הנחה של כמעט 60 מיליון שקל בשנה. לשם השוואה: התעשיות במתחם בז"ן משיאות ארנונה בסך 86 מיליון שקל, שחיפה אפילו לא מקבלת את כולם.

ההנחות לממשלה נעות בין 70% ל-45%, לפי זהות המשתמש, כלומר לפי המשרד המשלם. כך, משרד הביטחון מקבל את ההנחה הגדולה ביותר, ומשרדים אחרים מקבלים הנחות קטנות יותר.

אך לא בכל המקרים המדינה דורשת שהרשות המקומית תעשה לה הנחה. יש עיריות שהממשלה משלמת להן תעריף מלא. למשל ירושלים, שהממשלה משלמת לה ארנונה בלי הנחות, וכך מקבלת עיר הבירה שלנו 150 מיליון שקל בשנה לתקציבה השוטף. גם בבאר שבע משלמת הממשלה ארנונה בתעריף מלא. העיר הדרומית מקבלת מהמדינה קצת יותר מ-100 מיליון שקל בשנה, גם באר שבע אינה מתבקשת לתת למדינה הנחה. כך יוצא שבאר שבע וירושלים לבדן מקבלות כמעט רבע (24%) מכל הארנונה שמשלמת המדינה.

לוקחת גם מהעניות

ההחלטה אם לתת לממשלה הנחה או לא אינה בידי הרשויות המקומיות. ולא תלויה במצבן הכלכלי. הערים שרשאיות לגבות מהממשלה מס עירוני בתעריף מלא הן "ערי עולים" - מעמד שנקבע בראשית שנות ה-50 במאה שעברה, לרשויות שקלטו גלי הגירה גדולים (כנראה משום שהמדינה לא רצתה להכביד עליהן ולגרוע מהן עוד כספים). כיום הגדרה זו אינה משקפת דבר, וכך יוצא שבין הרשאיות לגבות ארנונה מלאה נמצאות גם ערים באשכול 9 כמו העיר רמת השרון, שמקבלת מהממשלה 17.5 מיליון שקל בשנה, שהם 4.7% מתקציבה השוטף, וגם מצפה רמון הפריפריאלית, שמקבלת מהממשלה ארנונה בסך 13 מיליון שקל בשנה, סכום שהוא יותר מ-24.6% מתקציבה השוטף.

אפשר היה לצפות שברשויות חלשות, שמקבלות דרך קבע כספים לכיסוי הגירעון (המכונים "תקציבי איזון"), תמחל המדינה על ההנחה ותשלם את מלוא הארנונה. אבל לא זה המצב. למדינה יש הנחה בערים יציבות כמו תל אביב וחיפה, וראשל"צ שהיתה יכולה לקבל כמעט 60 מיליון שקל מהממשלה, ומקבלת רק 24 מיליון, המהווים 2.2% מתקציבה. אבל גם מרמלה, שסובלת מגירעון ומתמודדת עם קשיים חברתיים וכלכליים מגוונים, נגרעים כל שנה כמעט 13 מיליון שקל בגלל שהיא חייבת לעשות הנחה בארנונה למשרדי הממשלה היושבים בתחומה. כך גם המועצה האזורית רמת הגולן, שהיתה יכולה לקבל כמעט 30 מיליון שקל בשנה מהממשלה ומקבלת פחות מ-9 מיליון; והמועצה האזורית מטה יהודה, שהיתה צריכה לקבל 28.5 מיליון ומקבלת 8.5 מיליון בלבד.

ארנונה היא "ועד הבית" של יישוב (או צבר יישובים - אם זו מועצה אזורית). בכסף זה משלמים את ההוצאות השוטפות. בישראל יש בסך הכל 255 רשויות מקומיות, 165 מתוכן מקבלות הכנסה מארנונה ממשלתית בסכומים הנעים בין מאות אלפי שקלים ועד לעשרות מיליונים. כ-50% מהכסף מתרכז בשש רשויות (ירושלים, באר שבע, רמת הנגב, ת"א, חיפה וחבל אילות), כ-80% מתרכזים ב-26 רשויות (מוצגות בטבלה). 10% מגיעים לעוד 15 רשויות, ו-124 חולקות את ה-10% הנותרים.

רשויות שבהן אין, או יש מעט משרדי ממשלה, טוענות לקיפוח כי אינן מקבלות נתח מהכסף הממשלתי המשולם כארנונה. הדבר מפריע במיוחד, כשהרשויות סמוכות זו לזו. כך למשל טענה בת ים כלפי הארנונה שמקבלת תל אביב, וכפי שמראה הטבלה, לתל אביב לא כדאי להשאיר משרדי ממשלה בתחומה, לו השכירה את השטחים הללו לגורם שהיא אינה מחויבת לתת לו הנחה, היא היתה מכניסה לקופתה הרבה יותר.

ב-26 הרשויות המובילות בהכנסה מארנונה ממשלתית חיים 2.8 מיליון תושבים (לפי נתוני למ"ס לסוף שנת 2013), קצת יותר מרבע מתושבי מדינת ישראל. המקבלות הן 14 ערים ומועצות מקומיות, בהן הגדולות: ירושלים, תל אביב, באר שבע, ראשון לציון וחיפה, ו-12 מועצות אזוריות שגרות בהן רק כמה מאות משפחות. כך למשל, המועצה האזורית רמת נגב, שבה גרו ב-2013 פחות מ-6,000 בניאדם, מקבלת 46 מיליון שקל ארנונה בתעריף מלא, סכום שהוא גבוה ממה שמקבלות חיפה שבה גרים 275 אלף תושבים (ומקבלת 42 מיליון) וראשון לציון שבה גרים 237 אלף (ומקבלת 24 מיליון) החייבות בהנחה לממשלה.

מועצה אזורית חבל אילות היא הרשות המקומית השישית במקבלות הארנונה הממשלתית (רק חמש רשויות מקבלות יותר ממנה), הסכום הוא כמעט 27 מיליון, ומהווה 42% מתקציב הרשות, שבתחומה גרו ב-2013 רק 3,500 תושבים.

לעיר אילת, הצמודה אליה, משלמת הממשלה כ-16 מיליון שקל בשנה, אבל באילת מתגוררים ל 48 אלף תושבים.

 כמה ארנונה צריכה הממשלה לשלם