העיר נתניה תקועה בראש

מרים פיירברג, ראשת העיר נתניה, קובלת שקיבלה תוכניות מוגמרות בשכונות כמו קרית השרון ואגמים, אשר היום סובלות מפקקים איומים בכל בוקר, כשאלפי דייריהן יוצאים מהן במכוניות, לעבודתם בתל אביב, בחיפה, בהרצליה ואפילו במקומות יותר קרובים לסביבת השכונה. 

אפשר לפתור את בעיות עומס התנועה בשכונות האלה בקלות, אם רק רוצים, לא צריך לשם כך אפילו הרבה כסף, צריך רק רצון לעודד את התושבים לעזוב את המכונית הפרטית שלהם, ולדחוף אותם להתנייד בדרך אחרת. 

אגמים וקרית השרון, וכמותן כל השכונות החדשות בנתניה, הן מקרה מובהק של תכנון שמעודד התניידות במכונית. הרחובות הם כבישים שלאורכם אין התרחשות, התנועה המהירה רועשת ומפייחת. בסביבה כזו גם מבוגרים אינם ששים לנוע ברגל, אפילו כמה מאות מטרים. העירייה גם לחניה ליד כל מרכז מסחרי, ואפילו קטנטן. אז למה להתאמץ? זזים במכונית והפקק מתבקש, זו תוצאה צפויה.

הדרך המהירה לשחרור הפקק היא תכנון מעודד הליכה (Walkabillty) ותשתית לכלי רכב חלופיים. יש בשכונות אלה מקום (כבישים רחבים מאוד, אמרנו כבר?) להקצאת נתיבים לתחבורה קלה (אופניים, אופניים חשמליים, קלנועיות, קורקיטנים, סגוויז וכיוב).

פינוי מקום לתנועת תחבורה קלה, בדרכים הקיימות בשכונה בין בתי המגורים, תפתח את הפקק הרבה יותר מהר מכל קווי האוטובוס שמסתובבים כיום ריקים לגמרי בין הבניינים.

הפקק הוא בראש: גם תחנת הרכבת נמצאת 3-1 ק"מ מקרית השרון, אבל התושבים תופסים את התחנה כמקום שצריך להגיע אליו במכונית, ואינם משתמשים בה משום שאין לצידה מספיק חניה. אלא שהאמת היא שאפשר להגיע אליה בצעידה קלה ברגל או ברגעים ספורים ברכיבה, אבל בערב הדרך מפחידה ובאופניים - מסוכנת. 

אם הדרך היתה בטוחה, אפשר היה לוותר על המכונית, זה היה מקצר את הפקק ועל הדרך גם חוסך לתושבים שהיום מחזיקים לפחות בשתי מכוניות (ולפעמים גם במכונית שלישית), סכום נאה בהוצאה החודשית.