זו הכלכלה, טמבלים

אילו ראש הממשלה בנימין נתניהו היה יכול לדבר בחופשיות אתמול בבג"ץ ייתכן מאוד שהיה אומר משהו בנוסח הבא: "מי שניסח את סעיף 52 עשה טעות ענקית כשאפשר לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים משיקולים מדיניים וביטחוניים בלבד. הוא לא העלה על דעתו תרחיש שהממונה על ההגבלים ינקוט בעמדה שמנוגדת לאינטרסים הכלכליים של המדינה. תקראו לזה בלוף המאה, תקראו לזה המלך הוא עירום, תקראו לזה איך שאתם רוצים. אבל כשחתמתי על סעיף 52 השיקול העיקרי שהנחה אותי לא היה מדיני ולא היה ביטחוני - השיקול המכריע היה כלכלי".

מלאכתו של ראש הממשלה ושר הכלכלה בבג"ץ הייתה הרבה יותר קלה אילו בבית הדין היו יושבים כלכלנים ולא משפטנים. לא במקרה זוכה המתווה, שקודם על ידי כלכלן בכיר (פרופ' יוג'ין קנדל - ע"ב), לתמיכתם של האוצר, בנק ישראל, ארגון ה-OECD ובכירי הכלכלנים העצמאיים כמו פרופ' איתן ששינסקי. לא במקרה המתנגדים למתווה בתוך הממשלה היו משפטנים: הממונה על ההגבלים העסקיים פרופ' דיויד גילה ויושבת ראש רשות החשמל עו"ד אורית פרקש-הכהן. כי במקרה המיוחד כל-כך של מתווה הגז ההיגיון הכלכלי וההיגיון המשפטי אינם הולכים ביחד ואינם מכתיבים תוצאה זהה.

בעיני הכלכלן, המתווה הוא בחירה בברירה הפחות גרועה. ענף חיפושי הגז הוא בעל מאפיינים שאינם מאפשרים כניסה של שחקנים רבים, ולכן התועלת הפוטנציאלית שיכולה לצמוח מהכנסת תחרות איננה כה רבה. פיתוח המאגרים והפעלתם מחייבים יכולות גבוהות בהון ובידע מקצועי, אך ישראל תתקשה להביא לכאן שחקנים רציניים על רקע שינויי הרגולציה התכופים, החרם הערבי והתרסקות מחירי הגז והנפט. פירוק המונופול היה עלול להוביל לתוצאה הפוכה שבה היזמים היו נשארים בישראל לבדם, בעוד שבמתווה יש פתח להכנסה הדרגתית של שחקנים נוספים. היחסים בין המדינה ליזמים בנויים לא רק על תלות של המדינה בידע של היזמים, אלא גם על סוג של שותפות וזהות אינטרסים כי המדינה רוצה שהיזמים ירוויחו ושיזרימו לכאן גז ומסים.

לכן יש היגיון בהליכה לקראת היזמים וויתור על הגבלות עבר שמעכבות אותם. והחשוב מכול, מבחינה כלכלית הוא, שהמתווה משיג את הוודאות המרבית האפשרית לפיתוח מאגר "לוויתן" (והמאגרים הקטנים "תנין" ו"כריש") בזמן קצר ככל האפשר. כל חלופה אחרת תגדיל את הסיכון שפיתוח לוויתן (ויצורי הים האחרים) יידחה בשנים - והנזק במקרה כזה יעלה לאין שיעור על כל חיסכון או תועלת שתושג מול יזמי הגז.

בעיני המשפטן, תועלת כלכלית היא לא שיקול מכריע. השיקולים המורכבים של הכלכלנים הם לכל היותר הוכחה שלא נעשה כאן משהו חובבני או בלתי סביר בעליל. משפטן בודק את תקינות ההליך, שהרשות לא חרגה מסמכותה. מה שמטריד את המשפטן הוא לא חוסר הוודאות בשוק הגז, אלא חוסר הוודאות במתווה עצמו.

לבג"ץ היה נוח יחסית עם ועדת ששינסקי וועדת צמח כי שם היה מדובר במעשה מדינה לקביעת מדיניות כללית חדשה למשק הגז. כאן מדובר במדינה שעשתה עסקה עם יזם פרטי ואגב כך מכתיבה מדיניות כללית חדשה למשק הגז, ומשנה כללים שכבר נקבעו בתחום המיסוי וייצוא הגז. מה זה בדיוק המתווה הזה? הבטחה של המדינה ליזמים או הסכם בינלאומי בין ישראל למשקיע זר? מצד אחד המדינה אומרת שהיא יכולה לחזור בה מהמתווה, אבל מצד שני המדינה מודה בעצמה שהיא חוששת שבמקרה כזה היזמים יתבעו אותה בבוררות בינלאומית והיא תפסיד. אז היא עושה צחוק? המדינה סנדלה את עצמה? מה זה סעיף היציבות הרגולטורית? למה נתניהו בא היום לבג"ץ כדי להסביר שסעיף היציבות הוא לא כצעקתה ומקיף בקושי שלושה נושאים? למה זה לא כתוב במתווה?

מתווה הגז מייצר כאב ראש עצום למשפטנים. לא לחינם כילה משפטן מבריק כמו דיויד גילה מעל לשנתיים בגיבוש הסכם הפשרה ונזקק לכמעט שנה נוספת כדי לחזור בו. לא במקרה התברר לגילה שקמה לו אופוזיציה בתוך הרשות, בין היתר מצד הכלכלן הראשי שלו אסף אילת. ועדיין ישנם משפטנים שתומכים במתווה ומאמינים בו: המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד אבי ליכט הוא הבולט שבהם. פסיקת בג"ץ בעתירות על מתווה הגז תהיה מבחנו הגדול ביותר של ליכט עד כה.