שאלה של ייצוג

כאשר ביל קלינטון הציג את הקבינט הראשון שלו, לאחר ניצחונו בבחירות של 1992, הוא התפאר שהקבינט הזה "נראה כמו אמריקה". בין 14 חבריו היו 4 נשים, 4 שחורים ושני היספאנים (אחת החברות התאימה לשתי קטגוריות). בקבינט השני היו 4 נשים, 4 שחורים והיספאני אחד.

בשלב אחד, הקבינט של קלינטון גם הכיל3 יהודים ושניים ממוצא יהודי, אבל זה לא נחשב, מפני שמוסדות אמריקאים אינם צריכים להתעניין בשיוך הדתי של חבריהם. כאשר קלינטון דיבר על "הקבינט הנראה כמו אמריקה", הוא התכוון למיגדר ולצבע עור, זאת אומרת נשים וקבוצות אתניות. יהודים אינם נחשבים לקבוצה אתנית. לא באמריקה.

הרבה אמריקאים, בייחוד מן הימין, עיקמו חוטם. בעיניהם, זו הייתה פוליטיקה של סמלים ריקים ושל תקינות פוליטית. היא הזכירה להם יותר מדיי את "האפליה המתקנת" של שנות ה-60 וה-70, בייחוד במוסדות להשכלה גבוהה. מחמת האפליה ההיא נדחו הרבה מועמדים, שכישרונותיהם והתאמתם הצדיקו את קבלתם, אבל צבע עורם (הלבן) היה להם לרועץ.

ההתנגדות לאמות-המידה של האפליה המתקנת קיבלה ביטוי וולגרי במיוחד בימי ממשל רייגן, בשנות ה-80. לרייגן היה שר פנים (בארצות-הברית שר הפנים ממונה בעיקר על טיפול באדמות מדינה ובגנים ציבוריים), ששמו היה ג'יימס וואט. ב-1983 הוא לגלג על תקינותה הפוליטית של ועדה מייעצת. היא אידיאלית, הוא אמר, מפני שיושבים בה "שחור אחד, אשה אחת, שני יהודים ומשותק אחד". קמה אז סערה איומה, שחייבה את רייגן לפטר את וואט.

זה היה אולי ציון דרך בתולדות "הפוליטיקה של היציגות". גם כאשר לגלג על תקינות פוליטית, הימין בארצות-הברית, וברוב הדמוקרטיות האחרות, התיישר שמאלה בענייני יציגות. שום מנהיג ימני לא יעז עוד לעשות מה שעשתה מרגרט תאצ'ר: ב-11 שנות שלטונה ישבה אישה אחת ויחידה בקבינט שלה, בתפקיד לא בכיר.

כיום יושבות בקבינט הימני של בריטניה 6 נשים, כולל אחת בכהונה בכירה (משרד הפנים, קרש-קפיצה מסורתי לראשות הממשלה). בקבינט הזה יושב גם מוסלמי אחד ממוצא פקיסטני, כשר לענייני עסקים (הוא אגב פרו-ישראלי נלהב). בממשלת הצללים של מפלגת הלייבור יושבות 15 נשים (לצד 14 גברים). זו פרופורציה סקנדינבית. בממשלת שוודיה למשל יושבות 13 נשים לצד 12 גברים.

הרבה מים זרמו בכל מיני נחלי אכזב מאז נעל דוד בן-גוריון את משרדי הדואר והמשטרה בארון של "הספרדים". חוץ מראשות הממשלה עצמה, כל משרדי הממשלה החשובים כבר היו בידי ספרדים ומזרחיים. האם זה משנה? לא בנסיבות אידיאליות, שבהן מושלת המעלה בלבד, ויחידים נבחנים רק על-פי התאמתם ועל יסוד הישגיהם. אבל עדיין לא הגענו לשם.

המועמד ההינדי

הנה כי כן, בית המשפט העליון בארצות-הברית כבש השבוע את תשומת-הלב לרגל חשיבותו הפנומנלית בעיצוב חייה של אמריקה. התפנה בו מושב, אחד מתשעה, ומאבק איתנים כבר מתנהל על מינוי שופט חדש. את השופטים ממנה הנשיא, והסנאט צריך לאשר. הרפובליקאים, שיש להם רוב בסנאט, טוענים שנשיא בשנת כהונתו האחרונה אינו מוסמך למנות, ואת ההחלטה הוא צריך להשאיר בידי יורשו.

הנשיא אובמה עומד על זכותו ועל "חובתו החוקתית" למנות יורש לאלתר. על-פי הדיווחים, מועמדו המועדף הוא סרי סרינאוואסאן, בן 48, המכהן בבית המשפט לערעורים בוושינגטון (מקביל כלשהו של בית משפט מחוזי בארץ). סרינאוואסאן הוא יליד הודו. על-פי ויקיפדיה, הוא שייך לדת ההינדואית.

ההינדו הם כוח מספרי עולה באמריקה, הם יחלפו על פני היהודים, ואולי יום אחד הם יהיו הקבוצה השנייה בגודלה לאחר הנוצרים. יהיה קשה אז להשתמש במושג "יהודו-נוצרית", או "אברהמית", כדי לתאר את אמריקה. ההינדו מאמינים בפנתיאון רחב של אלים, "35 מיליון" על-פי הגדרה אחת, רק חצי-מבודחת.

אם יאושר מינויו של סרינוואסאן, בבית המשפט העליון של ארצות-הברית יהיו רק 5 נוצרים, כולם קתולים: הרבה פחות ממשקלם באוכלוסייה, ואף לא פרוטסטנטי אחד. וזה בארץ שנוהלה רוב חייה בידי "וואספים" (ראשי תיבות אנגליים של לבן-אנגלוסקסי-פרוטסטנטי).

התשובה הכמו מובנת מאליה היא שזה לא חשוב. דת אינה מעלה או מורידה, מפני שהיא עניינו הפרטי של המאמין. וחוץ מזה, הפרוטסטנטים בתור שכאלה אינם זקוקים לייצוג. קבוצות מיעוט הן הזקוקות להן.

הבית הלבן מאוד

בסימן ייצוגו של המיעוט נולד בדיוק לפני מאה שנה "המושב היהודי" בבית המשפט העליון. הנשיא וודרו ווילסון, בעצמו תומך בהפרדה גזעית, הושיב שם את המנהיג הציוני המפורסם לואי ברנדייס, לא בגלל ציוניותו אלא בגלל התמחותו במשפט חוקתי ובדיני עבודה ותמיכתו הנלהבת בצדק חברתי.

"המושב היהודי" התרוקן תחת נשיאים רפובליקאים. ריצ'רד ניקסון, ג'רלד פורד, רונלד רייגן, בוש האב ובוש הבן לא מינו אף יהודי אחד. אבל ביל קלינטון מינה שניים (רות ביידר גינזברג וסטיבן בראייר) וברק אובמה מינה אחת (אלנה קייגאן).

שליש המושבים בבית המשפט העליון ל-2% של האוכלוסייה? זו כמובן משוואה מופרכת. השופטים היהודיים אינם מייצגים את היהודים, כשם שהסנאטור ברני סאנדרס אינו "המועמד היהודי" לנשיאות. אבל מראיות-העין שקולות לפעמים כנגד העובדות.

האם ייצוג לא יחסי של קבוצות דתיות ואתניות בבית המשפט יעורר גל נגד מצד לבנים? האם גל נגד כזה יחזק את תופעת דונלד טראמפ? האם, מעשה אירוניה, תביעות ייצוג מצד לבנים ממורמרים יחזירו את אמריקה ימינה?

עדיין לא שמענו רמזים כאלה. באמריקה, הללויה, גזענות גלויה אינה עוד מטבע עובר לסוחר. לפני 115 שנה, הלבנים של הדרום התפוצצו מכעס כאשר הנשיא טדי רוזוולט אירח מנהיג שחור לארוחת ערב, בפעם הראשונה מאז ומעולם. טדי ר. היה איש פרוגרסיבי, והוא דחה את הביקורת. אבל ליתר ביטחון הוא שינה את שמו של הבית מ"משכן הממשל" (Executive Residence) ל"בית הלבן". הוא התכוון רק לצבע הכתלים, אבל אולי לא רק.

שליש המושבים ל-2% של האוכלוסייה? זו כמובן משוואה מופרכת. השופטים היהודיים אינם מייצגים את היהודים, כשם שהסנאטור ברני סאנדרס אינו "המועמד היהודי" לנשיאות. אבל מראיות-העין שקולות לפעמים כנגד העובדות