שער המחסומים

א. בימים כתיקונם לא הייתי מתייחס לדבריו המבדחים של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, שאמר: "יש אזרחים שירושלים בשבילם זה חוף בתל-אביב". ודאי שלא הייתי נפגע מהם, על אף שהיו כאלה שניסו ממש בכוח להיפגע. תמיד אמרתי שאחת הבעיות שלנו היא שאנשים מחפשים ממה להיעלב יותר משהם מחפשים ממה לצחוק.

אבל בישראל שלנו, לומר "בימים כתיקונם", זה אפילו עוד יותר מעורפל מלהשתמש ב"אחרי החגים" הישן והטוב; הרי החגים יגיעו ויעברו מתישהו, אבל הימים? הימים אף פעם לא כתיקונם. כך שאני בהחלט יכול לראות עצמי רשאי להתייחס לדבריו של המפכ"ל ככל שאחפוץ. מה גם, שיום אחר הדברים האלה אירעה התאונה המחרידה על כביש 1 המוליך הלוך ושוב בין שתי הערים החשובות בישראל, והקישור במוח שלי כבר התהדק לבלי התר וכמו ציווה עליי לכתוב על ירושלים.

זה קרה לא מעט מפני שרק יומיים או שלושה קודם, הייתי על הכביש הזה, נוסע לירושלים, ולא סתם לירושלים - לכותל המערבי! האחיין שלי, אושר, התחיל להניח תפילין; הוא הזכר הראשון מבין הנכדים של הוריי שמגיע למצוות, והשמחה רבה עד מאוד במשפחתנו. נסעתי עם הילדים, שקפצו על ההזדמנות להפסיד יום לימודים. כשהיינו בכותל, ביקש הלל לטמון פתק. הדבר היחיד שהיה לי בכיס הייתה קבלה על מונית, מאלה הכפולות והמשולשות שנהגי מוניות מעניקים לך כאילו הם עושים לך טובה ענקית.

מה רשמת בפתק?, שאלתי אותו כשחזר. ביקשתי שאלוהים יחזיר את הכסף של המונית, ענה הילד. ראו, אמרתי לכל מי שהיה שם - כל אחד יכול לבקש דברים מעורפלים השוכנים ברומו של עולם, כמו בריאות או אושר, אבל לבקש מהיושב במרומים 47.90 שקל זו דרגה שרק מעטים מעפילים אליה. ממש כמו הילד בסיפור החסידות הידוע, ששרק במשרוקיתו בבית הכנסת ביום כיפור ופתח שערי שמיים.

אני עדיין מחכה לכסף, אבל לא בוער לי. אחרי הכול, אני לא לבד פה בעולם. אבל ליתר ביטחון אני סוחב עמדי מאז מטבע של 10 אגורות, אם צריך יהיה לתת עודף.

ב. מצחיק לחשוב על דבריו המבדחים של המפכ"ל. אני לא בטוח שיש אזרחים תל-אביבים שחושבים שירושלים זה שם של חוף בתל-אביב, אבל אני די בטוח שיש בירושלים אזרחים שחושבים שתל-אביב זה שם של כספומט בירושלים.

הדיון הנצחי של ירושלים מול תל-אביב קצת עייף בעיניי ומתאים לבעלי טורים משנות ה-90 או לחיילים משוחררים. אשר לי, אין דבר שירושלמי יגיד לי על תל-אביב שלא ייתקל באדישות גמורה מהצד שלי, ואין שום דבר שכבר בא לי לומר על ירושלים לירושלמי, אבל בדיוק מהסיבה ההפוכה: הם נוטים להיעלבות מהירה.

אבל מה לעשות: ירושלים היא דודה זקנה וקצת מטורללת, שיש לתמוך בה ולגלות כלפיה וכלפי כל שיגעונותיה מנה גדושה של הבנה וסלחנות. לעולם לא ניטוש אותה, אנחנו לא כאלה, אבל עיר בירתנו הנצחית (בלי ציניות ועם כל הכבוד) כבר לא עומדת על רגליה לבדה. יש לה את שלל הבעיות האובייקטיביות שלה. זה נכון שאין הרבה ערים מורכבות ממנה בעולם, אבל בסופו של דבר, היא ענייה סיעודית לא מתפקדת, שכל יופייה המהולל מתרכז בשטח קטנטן שסביבו מרחבים עצומים של כיעור אורבני. קדושה עד קץ כל הימים ככל שתהיה, בלי תל-אביב היא קורסת תוך כמה ימים.

תל-אביב מחזיקה את ישראל, ודאי את ירושלים הענייה. תל-אביב אחראית ל-27% מההכנסות ממסים בישראל, נכתב בגלובס לפני כשבועיים, וגביית מס ההכנסה מתושבי תל-אביב גבוהה ביותר מפי ארבעה במספרים מוחלטים מגביית המס מתושבי ירושלים. אפשר להמשיך ולהשוות נתונים עד היום, אבל באמת שחבל על הזמן.

ג. בכל מקרה ולמרות הכול, ירושלים פינקה אותנו באחד מבקרי מזג-האוויר המושלמים שלה; אוויר פריך שמתאים לשאיפה עמוקה ומדודה ונשיפה איטית. מצולק מחיפושי חניה קודמים, ממושכים ומתסכלים ליד הכותל, חניתי בממילא והתכוונתי לקחת מונית. היום היפה שכנע אותי ההפך. בואו נלך ברגל, אמרתי לילדים, זה כולה רבע שעה מפה.

רק באמצע הדרך הבנתי איזה מטומטם אני. אינתיפאדה, לעזאזל, מה פתאום אתה הולך ככה במזרח ירושלים בסבבה שלך עם שני ילדים קטנים! כנראה שהשמיים התכולים והרוח הזכה בלבלו אותי - זה היה פשוט יום יפה מדי בשביל לחשוב בו על דברים רעים, שלא לדבר על יום יפה מדי בשביל לעשות בו דברים רעים. אם היה קר ואפור וגשום, אני בטוח שהייתי מפחד מפיגוע הרבה יותר. אבל שום תרחיש רע לא הצליח לעלות בדעתי.

הרחובות היו ריקים, הסמטאות כולן שלנו. אבל אני עדיין לא חשדתי. הלכנו לאט, סיפרתי להם את כל הסיפורים שאני מכיר על העיר העתיקה, הבטנו בנוף. היה נחמד. כשהתקרבנו לכותל, התפלאתי לראות כל-כך הרבה חניות פנויות, רחובות ארוכים של כחול-לבן עירום ללא דורש ומגרשי חניה ריקים. אבל עדיין לא חשדתי: הראות המרהיבה לכל כיוון כנראה סימאה את עיניי מראות.

אבל כשהגענו לכותל, הזכירו לנו. היה מחסום. מה קרה, שאלתי את המג"בניק בחיוך רחב (אני תמיד מנסה לעשות רושם שלו וסמכותי על הילדים שלי מול אנשים עם מדים). ניסיון דקירה בשער שכם, ענה. ואז נזכרתי איפה אנחנו. שתי דקות אחר-כך הוסר המחסום ונכנסנו.

ד. מביקור לביקור שלי בכותל אני לא יכול שלא לראות כמה הולך המקום ומתכער. כשהייתי ילד - רק לפני 32 שנה התחלתי להניח תפילין באותו הכותל ממש (וגם אז רבה הייתה השמחה, שלא תחשבו) - זה היה מקום עצום, מלא הוד. מאז, כמובן, חזרתי המון פעמים.

אבל זה לא רק מפני שגדלתי. נראה שהוא מתכער אובייקטיבית. מחסומים, אתרי חפירה, ושלל ישיבות, נגסו עוד ועוד מהרחבה, סוגרים עליה בגדרות תיל, וזה עוד בלי לדבר על כל אמצעי הביטחון ובלי להתייחס לעלייה העלובה להר הבית. נדמה שגבהו גם המחיצות בין הנשים והגברים. כל אלה מקטינים בעיניי את הכותל עצמו וממעיטים את ערכו.

למרות כל הביקורים ולמרות האתיאיזם, בזיכרון שלי הכותל הוא עדיין מקום ענק, מלא רוח והשראה, מסתורין וקדושה. אולי בגלל זה אני מתאכזב מרה בכל פעם מחדש, ואפילו קצת נעלב, כאילו עושים לי את זה באופן אישי. ממקום שמרגש בכל ביקור הוא הפך להיות כמעט, ולא נעים לי לכתוב את זה, סתם מקום. הפער בין הפוטנציאל למציאות מכאיב.

בדרך חזרה לממילא כבר לקחנו מונית. הנהג הערבי התלונן על המצב. כשביקשתי קבלה, שלף מהמונה ארבע קבלות מחוברות והעניק לי אותן כאילו עושה לי טובה ענקית. אני לוקח את זה אף על-פי שבחיים שלי לא הגשתי אף אחת מהקבלות המחוברות האלה: בדמיון שלי יושב אדם ברשות המיסים - אדם? חטיבה שלמה! - שכל ייעודה הוא לתפוס אותי בטעות הכי קטנה. אני עם החבר'ה האלה לא מתעסק.

בדרך חזרה לתל-אביב סיפרו ברדיו על עוד ניסיונות דקירה בירושלים. כן, אף על-פי שהיה יום כל-כך יפה.