נערות הקומיקס והנשיא הבא

ההנה שני נתונים מדהימים למדי, שהקשר ביניהם אולי אינו מקרי בהחלט: חלקן של נשים בין צופי Deadpool, סרט גיבורי-העל החדש של Fox, בסוף השבוע שעבר, עמד על 38%; חלקן של נשים בין מצביעי דונלד טראמפ בבחירות המקדימות של ניו-המפשייר באמצע השבוע שעבר עמד על 32%.

אנשי Fox, מלומדי אכזבות מהפקה יקרה קודמת של גיבורי-על ("ארבעת המופלאים" בשנה שעברה), קיצצו את תקציב ההפקה של "דדפול" עד מינימום, ותלו תקוות מוגבלות בלילות הפתיחה. הם נדהמו כאשר באה שעת הספירה: 150 מיליון דולר בארה"ב, 150 מיליון דולר בשאר העולם בסוף השבוע הראשון. וזה בשביל סרט המיוסד על קומיקס, ורווי בשיעורים כאלה של אלימות עד שהצפייה בו מוגבלת למבוגרים בלבד.

לא זו בלבד שהוא גרף בשלושה לילות סכום הגדול כמעט פי שישה מהוצאות הפקתו, אלא שהוא משך הרבה יותר נשים מן הצפוי. המפיקים "צבטו את עצמם", על-פי דיווח עיתונאי.

וטראמפ? נכון ששליש מן הנשים רחוק מלהיות רוב מוחלט, אבל מתחרהו הקרוב ביותר, ג"ון קייסיק, המושל המאוזן והפרגמטי של מדינת אוהיו, קיבל רק 16% מקולות הנשים. הצבעה מסיבית של נשים לטובת טראמפ, רק מעט פחות מגברים (37%), אינה מתיישבת עם הציפיות הטבעיות.

גיבורי-על

הפוליטיקה האמריקאית עומדת בסימן "פער מגדרים". הנשים הן כידוע מוונוס, והגברים - ממארס (סליחה, אבל השמות העבריים נגה ומאדים אינם מסתדרים במשוואה של אלת האהבה ואל המלחמה במיתולוגיה היוונית/רומית). הנשים מבכרות מועמדים מעודנים, בעלי ריסון עצמי, המוכנים להקשיב ולהודות בטעות. הן העדיפו בהמוניהן את ברק אובמה על פני ג'ון מקיין (2008) ועל פני מיט רומני (2012). אמנם לא הרי נשים רפובליקאיות כהרי נשים דמוקרטיות, אבל בכל זאת. מה להן ולדונלד טראמפ?

כיוצא בזה, פער המגדרים בין צופי "דדפול" הוא עדיין גדול. ו-38% נשים הן הרבה פחות מ-62% גברים. אבל מחקר, שנעשה לפני שנתיים, הראה כי נשים הן 46% מכל קוראי חוברות הקומיקס באמריקה. המחקר אינו מראה את גילן של הנשים האלה, אבל מותר לשער שהן צעירות, או צעירות יחסית.

אם נשים נמשכות אל גיבורי-על אלימים כדדפול, ואם משהו כמו 35% מן הקולות מספיקים לנצח במקדימות של המפלגה הרפובליקאית, אולי יש טעם ללמוד את השפעת הקומיקס על מצב הדעת של נשים המצביעות לטובת טראמפ.

ואמהות על ילדיהן

סוציולוגים עממיים המציאו קטגוריות של נשים מצביעות לפחות מאז תחילות שנות ה-80. בבחירות של 1996, ביל קלינטון נגד בוב דול, נשמע עד זרא המושג "אמהות הכדורגל" (Soccer Moms), שבא לתאר נשים צעירות, המסיעות את ילדיהן מרחקים ניכרים, כדי שישתתפו בתחרויות ספורט. הן תוארו כמשכילות, מוכשרות ומתוסכלות: הן היו צריכות לאזן שיקולי קריירה עם שיקולי משפחה, לא פעם בחוסר הצלחה. הן תוארו כ"קול הצף" של הבחירות. העדפותיהן, שמענו אז, יכריעו את הכף לכאן או לכאן.

ב-2004 נולדו "אמהות הביטחון", הנשים של דור המגדלים התאומים, שהעמידו שיקולים של ביטחון לאומי ומלחמה בטרור בראש מעייניהן, על חשבון שיקולים מסורתיים של משפחה ושל חינוך. מידת השפעתן על תוצאות הבחירות הוטלה בספק.

ב-2010 הכריזו הסוציולוגים העממיים על הולדת "אמהות וולמארט": נשים הקונות בבתי הכלבו של וולמארט לפחות אחת לחודש, ומגדלות ילדים בני 18 ומטה. קנייה בוולמארט היא בדרך כלל ציון של הכנסות בינוניות או נמוכות בפרברים רחוקים או רחוקים מאוד. הפלח הזה הקיף 14% של ציבור הבוחרים, וציין דרגה ניכרת של היסוס. אמהות וולמארט היו נוחות מאוד להתאכזב, ונטו לחוסר נאמנות מפלגתית.

ב-2016 יגיע כנראה תורן של האמהות הלא-נשואות. אבל בבחירות המקדימות, לא האמהות אלא ילדיהן טורפים את הקלפים.

בלי כללים, בלי ציפיות

במקדימות הרפובליקאיות בניו-המפשייר, 37% מכל המצביעים הצעירים, בני 18 עד 29, הצביעו בעד טראמפ, על-פי סקרי היציאה מן הקלפיות. הוא קיבל פי שניים מצירוף קולותיהם של שני מתחריו העיקריים.

אצל הדמוקרטים, העדפות הצעירים בניו-המפשייר הקפיצו את העולם הפוליטי על רגליו. ברני סנדרס בן ה-74 קיבל 83% מקולותיהם. סקרי היציאה שאלו למי מן השניים יש סיכוי עדיף בבחירות הכלליות לנשיאות מול מועמד רפובליקאי. רוב עצום חשבו שלהילארי קלינטון יש סיכוי כזה. אף על-פי כן הם הצביעו בהמוניהם לטובת סנדרס. לשון אחר, פשוט נמאס להם לציית לכללים, למלא את הציפיות, להיות הגיוניים, ולגלות אחריות.

בניו-המפשייר, 19% מן המצביעים במקדימות של הדמוקרטים היו צעירים מתחת לגיל 29; חלקם בין הרפובליקאים היה 12%. בשנות ה-80 הם נטו ימינה (רייגן, בוש האב). בשנות ה-90 תמיכתם התחלקה שווה בשווה בין דמוקרטים לרפובליקאים. מ-2004 ואילך, הצעירים פנו שמאלה במובהק. בבחירות האחרונות, 2012, לאובמה היה יתרון של 23% ביניהם.

לפי סקר אחרון של "וול סטריט ג'ורנל" ושל רשת NBC, רוב עצום של הצעירים, 60% לעומת 27%, רוצים לראות דמוקרט בבית הלבן בבוא חודש ינואר.

להגדיר מחדש את המרכז

יועצת בחירות רפובליקאית, קריסטן סולטיס אנדרסון, אומרת ל"וול סטריט ג'ורנל", כי הפרופיל המשתנה של הצעירים הוא לרועץ לרפובליקאים. 43% מהם לא-לבנים, לעומת 28% בדור הקודם; 35% אינם שייכים לשום מסגרת דתית, כפליים ממספרם בדור הקודם; רק 26% מהם מתחתנים לפני גיל 33, כמעט חצי המספר לעומת הדור הקודם.

אגב, גם צעירים רפובליקאיים משתנים. דעותיהם על שורה של עניינים חברתיים מעוררי מחלוקת היו מקפיצות את הדור הקודם על רגליו. הומוסקסואליות אינה מפריעה עוד לרובם, והם מתייחסים בחיוב אל הגירה (את הנתונים המלאים אפשר למצוא ב http://tinyurl.com/18-29-in-2016).

על פניהם, הנתונים האלה מעוררים את הרושם שאמריקה נעה שמאלה, או לפחות מגדירה מחדש את המרכז. אבל העדפותיהם של הצעירים אינן מספיקות. הם צריכים להצביע. שיעורי ההצבעה שלהם נוטים ליפול בהיעדר מועמד מלהיב. אובמה, בייחוד ב-2008, סיפק את ההתלהבות. ברני סנדרס מספק אותה. טראמפ מספק אותה.

אבל הממסד בשתי המפלגות מוכן לוותר על ההתלהבות לטובת התנהגות מבוגרת וחזויה. כרגע, כל הדרכים מובילות לדרום קרוליינה, זירת הבחירות המקדימות הבאות, ב-27 בחודש (יהיה גם מאורע-משנה במדינת נוואדה, רק לדמוקרטים, עם השתתפות מוגבלת, בסוף השבוע הזה). יהיה צריך לפרק את סקרי היציאה של דרום קרוליינה לגורמיהם, כדי לראות אם הצעירים יירשו את הארץ מיד, או שיצטרכו לחכות עוד קצת.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny